השעון ציפצף פעמים כדי להזכיר לי שעברה שעה שלמה מאז השעה שתים
לפנות בוקר, וברגע זה השעה הינה שלוש לפנות בוקר.
העיניים שלי כבר היו אדומות וכבדות,והעייפות הייתה ניכרת
עליי.
אך בכל זאת לא הלכתי לישון. למעשה הייתי באמצע שיחה חשובה
ביותר שלא יכולתי לעצור אותה כך סתם.
אם מישהו היה מסתכל מהצד הוא בוודאי היה חושב שהשתגעתי, משום
שחוץ ממני לא היה נראה היה שישנו עוד מישהו בחדר.
אבל היה, ומסתבר שהוא גם היה שם עוד הרבה זמן לפני שאני הבחנתי
בו.
קראו לו זלמן, והוא בילה את רוב זמנו בתוך ספר ההיסטוריה שלי.
כך בעצם התוודעתי לזלמן, כאשר פתחתי את ספר ההיסטוריה אולי
בפעם הראשונה בחיי במטרה ללמוד למתכונת הצפוייה לי בעוד
כיומיים.
באותו הלילה למדתי הרבה, קראתי וקראתי עד שיצא עשן, ואז לפתע
בעמוד 408 הוא הופיע- איש קטנטן,בעל זקנקן לבן ובגדים ישנים
ומאובקים.
הוא חייך אליי חיוך קטן, ונופף לי בידו הקטנה. מיצמצתי בעיניי,
והייתי בטוח שמרוב עייפות כבר התחלתי לדמיין דברים.
זלמן התחיל לטפס לי על העיפרון, וכשהגיע לחלק של המחק, התיישב
ואמר: "מזל-טוב!, אני מחכה כבר הרבה זמן..."
"מחכה?!" "למה אתה מחכה?" שאלתי.
זלמן חייך אליי, והשיב "לך" כיאלו זה ברור מאליו.
בשלב זה כבר הייתי בטוח שאני בעיצומו של חלום עמוק, ושעוד מעט
אמא תבוא ותעיר אותי ממנו בקריאות "אלעד" "אלעד, קום אתה
תאחר".
וזלמן כיאלו קרא את מחשבותיי, אמר: "זה לא חלום!" "קוראים לי
זמלן ואני גר בספר ההיסטוריה שלך. ואני מאד נהנה לגור בתוכו!
אני בטוח שלאף אחד אחר אין בית מעניין כמו שלי יש. לא שאני
משוויץ או משהו"
גיכחתי קלות "ספר ההיסטוריה שלי מעניין?!" "מוזר אף פעם לא
מצאתי אותו כזה".
זמלן הביט עמוק לתוך העיניים שלי וקבע: "זה משום שלא הסתכלת
עליו בצורה זו", ואז התחלק מהעיפרון מטה אל דפי ספר ההיסטוריה,
ואמר: "עכשיו כשסיפרתי לך שספר ההיסטוריה שלך  הוא בעצם
מעניין, אתה יכול להנות ממנו".
החלטתי לנסות, מפני שלא היה לי מה להפסיד. ואז מבלי ששמתי לב
שקעתי בכתוב.
אלמלא אמא הייתה נכנסת לחדרי באותו הבוקר, יש לשער שלא הייתי
מפסיק עד סיומו של הספר.
יומיים אחר כך נערכה המתכונת, וכשהמורה הודיעה כי אפשר להוציא
כלי כתיבה ולהתחיל בבחינה. הבחנתי בזלמן יושב בקצה משקפיה של
המורה, קורץ לי, מחייך חיוך ממזרי של "הצלחתי", ואז החליק
במורד גופה של המורה, והתמקם לו בספר האזרחות של רונית.