היינו שלושה. היום, כשאני סופרת, זה לגמרי ברור. היו תמיד
שלושה. בכל שבת, בדרך כלל אצל צחי בדירה. צחי ואני היינו
מתחילים והיא הייתה מצטרפת איפשהו אחרי, כשהעניינים היו
מתחממים; היא הייתה שוכבת שם, בדרך כלל על הגב, ואנחנו היינו
מזיינים אותה, אחד אחרי השני. מאוד מתחשבים זה בזה, פעם צחי
גומר ופעם אני. לאורך כל הערב.

ככה זה מרגיש לי. שוכבת עם גברים ובראשי מדמיינת איך זה לזיין
אותי. מנסה לחוות את חוויית החדירה מהצד החודר. והגוף שלי, שלא
כמו המחשבה, נטול זהות. סתם נקבה נגישה.

היינו שלושה. אני, הוא והאישה המחוקה שבתוכי.

היינו מתהפכים והיא הייתה נעלמת. לרגע יכולתי לשכב איתו כאילו
היה אישה. ממש. מתאפקת לא לשלוח אצבע ארוכה. מתעקשת שישאר עם
החולצה. מחכה לשמוע ממנו גניחה רכה. כמו שאהובתי הייתה מפיקה.

היינו שלושה.
ואני לא נרדמת כי חסרה לי ההגדרה. מה אני? למה כל כך חשובה לי
הכותרת?

לא סתם השקיעו בזה זמן מסך יקר ב-''Go fish''.

ואני מוצאת את עצמי מפנטזת על הפעם הבאה. יושבת ותוהה מה אפשר
יהיה לעשות כדי שיהיה טוב יותר לצחי ולי. באיזו תנוחה היא
צריכה להיות. אילו קולות היא צריכה להפיק. מקצינה את גשמיותה.
מלטשת את המשחק.

אז לך תגיד לפסיכולוגית שראתה כבר מיליון בחורות אחרי טראומה
כמוני, לך תגיד לה שאני מפנטזת להיות זה שחודר. מפנטזת שהבחורה
תהיה חסרת פנים או נטולת שמץ של שליטה. לך תאמר לה ללא דמעות
ונראה מה. לך תסביר לה שאני מוכנה ליפול לעוד דיכאון, לרעוד
לילה שלם ולהתקרצף במים רותחים רק בשביל קמצוץ מגע באותו פצע
פתוח שבתוכי.
דיפרנקו ניסחה את זה יפה:
''.My cunt is built like a wound that won't heal''
לך תסביר את עצמך מבלי שתביט עליך כחוטא. כאדיוט. כמישהו שעבר
את הגבול. לך תגיד את זה לפסיכולוגית מבלי שהיא תשכח מה בדיוק
עברת.

ואני ממשיכה בשלי: דופקת את עצמי. ממש כך. על הדרך תמיד יש
איזה בחור שמתענג גם הוא. מה רע? סמביוזה, שנינו מרוויחים.

זהו, נראה לי.