מחכה לך. בעודה נושבת מכאן והלאה.
בזרועות מחובקות נלקחה אל הבכי.
השביב של חייה מוכה ומגן.
עושה את כל שלא יכול להיות.
ערגה מלטפת אל המבט השחור של הלא-כלום.
זה שהחשק מתח את העיניים הבוכיות למעלה.
חיוך אפל נזרק אל עולם של סם.
וזה האושר שהולך ונעלם.
באת. שמעת. אבל לא ברחת.
זה מה שהשקיט בה פחדים.
הסתכלת המום בתמונה של חייה.
הבנת. חבקת. נרגעה.
ידעת את שלעשות. מה שלא הייתה דייה בטוחה כדי למשוך בחוטים.
איך שהדמות של העצב נאבדה לה,
כבר לא משחיתה אפקים.
והיא-שנשארה לבנה, אומרת תודה...
כי כבר לא משוגעת בודדה. |