רצון כנגד ההיגיון

אני רוצה להיות לידו... כל הזמן.
להרגיש את ריח גופו.
לנשק אותו.
ללטף אותו.

אני רוצה להיות לידו כל הזמן ואני מפחדת שכך אני אבריח אותו.
אבל זה חזק יותר ממני, זה חזק יותר ממה שהראש אומר לעשות כי
הדבר ההגיוני הוא לתת לו את הזמן שלו, שיחיה את חייו בשלווה.
ואני אלווה אותו, אבל הלב רוצה אותו לידי בכל רגע ושניה, כי
בלעדיו אין לי נשמה.
כשהוא לא לצידי אני מרגישה ריקנות, דממה, האור בחיי נכבה.
ואני פשוט לא מפנימה שאם אני אמשיך כך הוא יעזוב כי הוא לא
יצליח לנשום איתי, לפעול איתי, לחיות איתי.

אני חייבת לדעת שלפעמים להיות לבד זה לא כזה נורא, זו לא צרה.
במיוחד אם הוא נמצא במרחק נסיעה.
אני חייבת להשתנות כי אחרת הוא יחמוק לי בין האצבעות.
ואז אני אשאר לבד, בלעדיו, בלי הלב ובלי האור שמאיר לי את
הנשמה.

אבל עדיין אני רוצה אותו לידי.
בכל רגע ושניה.