מסתובבת לך בחדר. בלי מנוחה. לא מסוגלת להפסיק לחשוב על מה
שקרה.
מנסה להתחמק. רוצה להכין שיעורי בית, לקרוא ספר. אבל את לא
מצליחה לעשות כלום.
במחשבותייך את חוזרת ללילה ההוא, למיטה ההיא, לידיים הגדולות
שלו, שנגעו בך.
לא יודעת כבר מה לעשות. איך להירגע.
תסמינים פוסט טראומטיים, כך הפסיכולוג שלך קרא לזה. מה הוא כבר
יודע על מה שרוחש לך בבטן.
על כל מה שמכאיב לך ופוצע אותך כל דקה, כל שנייה, כל נשימה.
אוכלת. לא מפסיקה לאכול. מנסה בכוח להשמין.
שאף אחד לא יתקרב אלייך שוב. שאף אחד לא ירצה אותך וייגע בך.
בעיקר שלא ייגע בך.
דווקא את, ילדה, המלוטפת ומחובקת תמיד עם המון אהבה. האירוניה
צוחקת לך עכשיו. כל כך רוצה שיגעו בך, שילטפו וינחמו. יחבקו
אותך ויגידו לך שאין מה לדאוג.
אבל לא מסוגלת. לא מסוגלת לתת לאנשים לגעת בך.
הוא שבר לך את האמון בבני אדם. ואת האמון בעצמך.
את כבר לא בוכה. לא מסוגלת לבכות.
לא אוהבת. לא שונאת.
צפה לך במורד הנחל, בלי שום שליטה על הדברים שקורים.
רק רוצה להשתחרר מכל הרעל הזה. לא רוצה להיות פה בכלל.
מרגישה כמו שבר כלי. רע לך.

פתאום כל העולם נאסף כדי להזיק לך.
אחרי תומר, שקרע לך את הנשמה, ואת כל השמחה והצחוק, שתמיד דבקו
בך,
הגיע נטע, וריסק לך את הלב.
"אני לא אוהב אותך" הוא אמר לך. מילים פוצעות ללב שבור, שחיפש
איחוי וחיפש אהבה, ורק נשבר עוד יותר.

מרגישה חולשה. מרגישה כעס.
לא יכולה לסבול יותר.
רוצה ללכת ולהתחבא אצל מישהו בידיים.
למצוא אדם אחד שישמור עלייך,
אחד כזה שלא יכאיב לך, ויגן עלייך.
שיסגור לך את העיניים ביד רכה,
כדי שלא תראי את כל הרוע מסביב.

(נכתב ב-6.9.05 ביום קשה במיוחד)