הזיה שבה כעבור דקות ספורות, נושאת מגש עם מטעמים שהדיפו נינוח
מגרה. היא עצמה הדיפה נינוח מגרה משלה. "בתיאבון, חמוד," אמרה.
ומייד הוסיפה, "אחרי האוכל אתה מתחיל בעבודה."
"עבודה?" שאלתי.
"כן, אדוני. אל תדאג, זו לא עבודה קשה. אפילו לא תצטרך לצאת
מהמיטה."
התחלתי לטרוף את החביתה. עבודה לא קשה ולא אצטרך לצאת מהמיטה?
היא רוצה שאני אזיין אותה.
הזיה כמו קראה את מחשבותיי בעודי לועס ובולס. "זה לא מה שאתה
חושב," אמרה. "אם תרצה להזדיין אני שלך, אבל זו לא העבודה
המדוברת. למרות שגם היא מהנה."
"מה העבודה הזאת?" שאלתי. החביתה הייתה פשוט מעולה. שתי ביצים,
טיפה בצל מטוגן. יודעת לבשל הבחורה הזאת.
"כשתסיים את האוכל אני אביא לך את כל מה שאתה צריך בשביל
העבודה, ואז תבין."
בדרך כלל אני לא אוהב שמושכים אותי ככה, שגורמים לי לחכות. אבל
היא עשתה את זה יפה - כמו משחק מקדים. ממש התרגשתי לקראת
העבודה הזאת, מה שהיא לא תהיה.
הזיה נשארה לעמוד שם בעודי אוכל. היה נחמד להסתכל עליה, ליהנות
ממנה בשתי רמות שונות - לטרוף את תבשיליה ולהביט בגופה החטוב.
היה לה מבנה גוף כושי קלאסי של משרתת. חזה גדול, תחת גדול. היא
הביטה בי כמו שמביטה אם אוהבת בבנה שסועד את לבו בקציצות פרי
ידיה. 'מעניין מה היא תגיש לצהריים?', חשבתי.
סיימתי את החביתה, ניגבתי את הפה עם מפית שהייתה על המגש ומייד
עברתי לסופגניה הגדולה. 'יצאה הרגע מהתנור?' חשבתי, 'הייתי
בטוח שסופגניות מטגנים בשמן עמוק.' הורדתי ביס גדול, שפתיי
נמלאו באבקת סוכר. 'היא בטח אמרה שזה יצא מהתנור בתור ביטוי
כזה. היא לא התכוונה באופן מילולי. אני מרגיש את השמן. זו
סופגנייה אורגינלית שטוגנה בשמן עמוק.'
היא עדיין עמדה שם, מצמידה את ידיה זו לזו ומביטה בי. הרגשתי
צורך להגיד משהו, למרות שפי היה מלא בסופגניה.
"טעים," אמרתי.
"בתיאבון," אמרה, "אם תרצה עוד, יש מלא."
משהו נחמד קרה ברגע הבא. הסתכלתי על גופה של הזיה, וחשבתי על
התחת שלה. יהיה נחמד אם היא תסתובב ותראה לי את התחת. אולי קצת
תתכופף. חשבתי על זה, ולפתע היא הסתובבה ותפסה את הישבנים
הגדולים שלה בידיה. היא מחצה אותם, ליטפה אותם, ואף התכופפה
מעט, חושפת תחתוני חוטיני לבנים ששהו תחת התלבושת החושפנית
שלה. זה לא שהיא קראה את מחשבותיי, זה היה יותר מזה. כאילו היא
משרתת כה איכותית, עד שלא צריך לבקש ממנה דברים. מספיק לשדר לה
אותם במחשבה. ובנוסף לכל זה גם היה לה תחת נהדר.
סיימתי את האוכל. היא ניגשה אלי, לקחה ממני את המגש ואמרה,
"עוד משהו לאכול, נועם?"
"לא, תודה," אמרתי, "אכלתי מספיק. זה היה מעולה האוכל."
"אני אקח את המגש ואחזור בעוד כמה דקות עם הציוד. אני בטוחה
שאתה תהנה מאוד מהעבודה."
שוב העבודה הזאת? היא יצאה מהחדר.
"אדם?" אמרתי, "אדם, אתה פה?"
הקול מייד נענה לקריאתי. "כן, נועם?"
"על איזו עבודה היא מדברת?"
"מייד תדע. איך היה האוכל?"
"ממש טוב," אמרתי, "טעים מאוד."
"יופי. ואיך התחת?"
עלתה לי לפתע מחשבה. "תגיד אדם," אמרתי, "אני רואה שאתה יודע
בדיוק מה נעשה בחדר הזה, כאילו יש לך כאן מצלמות. אז למה אתה
רוצה שאני אתאר לך מה קורה?"
"לפעמים," אמר אדם, "התחושות הפנימיות שונות ממה שרואה העין.
ואני זקוק לניתוח אמיתי של המצב כפי שאתה חווה אותו."
לא הבנתי.
אדם ידע שלא הבנתי. "עזוב," אמר, "אל תנסה להבין. פשוט תהנה.
יש לך אוכל, יש לך מציצות ותחת ואפילו ציצים אפריקנים. ועוד
מעט יהיה לך גם עבודה לעשות."
חיוך עלה על פניי. חיוך מפתיע, שלא הזמנתי. חיוך שכמו הולבש
עלי בתוכנה גרפית. גם ההרגשה שלי השתנתה עם אותו חיוך. כל
מחשבה פרנואידית נעלמה בחיתוליה, וכעת הייתי מאושר כמו אדם עם
פיגור שכלי. שמח על ההנאות הקטנות של החיים.
הזיה נכנסה.
היא נאנקה ממאמץ, כיוון שנשאה בידיה מכשיר כבד. היה זה מחשב
אישי גדול, כמו המחשבים שהיו פעם. עם מסך ומקלדת ועכבר וכל
השאר. היא הניחה את הכל בזהירות על קצה המיטה, והחלה לחבר את
החוטים והדברים. "אתה יודע לעבוד על כאלה?" שאלה תוך כדי
ההתקנה.
"זה מאוד מיושן," אמרתי, "מאיזו תקופה זה הגיע? משנת 1850?"
"יותר קרוב לשנת 2000," אמרה הזיה.
"הבדל גדול," אמרתי בזלזול, "היסטוריה עתיקה זו היסטוריה
עתיקה."
המסך נדלק. הזיה לחצה על העכבר ומייד עלה דף ריק עם סמן מהבהב.
"אתה מקליד את האותיות והן יופיעו על המסך, הנה ככה:" היא
הקלידה את המשפט אתה רואה כמה זה קל? הסמן המהבהב עבר לקצה
המשפט. הבנתי את העיקרון של זה. הזיה הראתה לי את החצים על
המקלדת. "זה מזיז את הסמן, הנה תראה." היא העבירה את הסמן
המהבהב אל התחלת המילה "כמה", לחצה על מקש שמחק את האות כ',
ורשמה במקומה ל'.
אתה רואה למה זה קל?
"הבנתי," אמרתי, "עכשיו ספרי לי על העבודה."
"גם זה קל," אמרה הזיה, "כל מה שאתה צריך לעשות זה לכתוב. לא
משנה מה, העיקר לכתוב."
"נשמע באמת קל," אמרתי.
"אני רוצה שתתחיל כבר עכשיו. אתה מעדיף לעבוד לבד או שאני אארח
לך לחברה?"
"עדיף שתשבי לידי," אמרתי, "אולי אני אתקע פתאום."
"אין בעיה."
הזיה עלתה אל המיטה והתיישבה לידי. היה לה ריח טוב, שילוב של
בישולים וסבון.  "תכתוב!" אמרה.
"לא משנה מה?"
"לא משנה מה."
"טוב."
אתה רואה למה זה קל? כי יש פה בוכנה שמקלה על התנועה הסיבובית
של המוט ההוא, הנה, אתה רואה? אז מה שנותר לנו לעשות זה רק
להכניס את השלגונים למקפיא, זה הכל. פעם הייתה כאן ידית כזאת
שצריך לסובב ידנית. כל חצי שעה הייתי מסובב אותה. וזה היה תמיד
בשיא הקיץ, כי זו התקופה שהילדים באים וקונים שלגונים. בחורף
לא קונים שלגונים. בחורף קונים קרמבו.
עצרתי. הזיה הביטה במסך וקראה את מה שכתבתי. "למה הפסקת?"
שאלה. "לא יודע," אמרתי, "זה היה מוזר. דמיינתי חנות מכולת
כזאת עם מוכר מבוגר ושמן שלובש גופייה ומזיע, והוא מסביר לפועל
החדש שלו על החנות. הרגשתי כאילו אני נמצא שם, בלי שהם רואים
אותי. נמצא שם ומציץ להם. זה היה ממש מוזר."
הזיה חייכה. "זה לא מוזר," אמרה, "ככה כותבים. מדמיינים
סיטואציה, מדמיינים את האנשים, ופשוט כותבים מה שרואים, מה
שמרגישים."
"זה כמו לראות סרט," אמרתי.
"בדיוק," אמרה הזיה. "כמו לראות סרט. תמשיך."
הסתכלתי על המשפט בחורף קונים קרמבו. לא הצלחתי להמשיך. "יצאתי
מהסרט," אמרתי. "קשה לי לחזור פנימה."
"אתה רוצה אולי שאני אשאיר אותך כאן לבד?" שאלה הזיה.
רציתי. אבל גם לא רציתי. כלומר, רציתי שהיא תישאר אבל לא רציתי
לכתוב. מה פתאום לכתוב? מה לי ולכתיבה? נזכרתי בסרט שראיתי
מזמן. מיזרי. שם היה סופר שעשה תאונה בשלג, ואישה מטורפת כלאה
אותו בביתה והכריחה אותו לכתוב. איך קראו לסופר ההוא? אני לא
מצליח להיזכר.
"לא בא לי לכתוב," אמרתי.
"אתה חייב."
חייב? אני לא חייב כלום. אני לא פול שלדון. זהו! פול שלדון!
ככה קראו לסופר בסרט. אני לא פול שלדון ואת לא אנני וילקס. אני
לא מאמין שאני זוכר את השמות של דמויות מסרט שראיתי לפני 20
שנה. אני מרגיש כל כך מחודד פתאום. כאילו מישהו ניקה לי את
המוח עם מטלית וחומר ניקוי משובח. ממש הבריק אותו, על כל
התעלות האפורות והקמטים שבו.
"חייב?"
"כן, נועם. זו העבודה שלך. אתה חייב לכתוב. בדיוק כמו שהשרברב
חייב לתקן דליפות בברזים, והטייס חייב להטיס חלליות לירח. אסור
להתבטל. תכתוב!"
לא רוצה. לא כותב אפילו לא מילה אחת. אני לא אוהב שמכריחים
אותי. כבר לא כיף לי פה. אני רוצה ללכת מכאן.
הזיה נעלמה. החדר נשאר כמו שהוא, המיטה אותה מיטה, המחשב אותו
מחשב, ואני אותו אני. אבל הזיה נעלמה. רגע היא הייתה ורגע -
הופ! התפוגגה. לא קיימת יותר.
"מה קרה?" שאל אדם. גם הוא לא היה שם, אבל הוא לא היה שם גם
קודם. או שבעצם כן?
"לא כיף פה."
"לא כיף פה?" חזר אחרי אדם, "מה אתה, ילד קטן?"
היה מצחיק לשמוע זאת מילד בן 11.
"תכתוב!" ציווה אדם, "זה לא שיש לך משהו טוב יותר לעשות."
בזה הוא צודק, אין לי מה לעשות.
לא! בזה הוא טועה! יש לי מה לעשות!
כנראה האדם שניקה את מוחי עם מטלית פספס חלק. שכחתי לגמרי למה
בכלל באתי לבאר שבע בטיסת אומגת הנגב. הרי יש מסיבה הערב! באתי
להיות עם המשפחה במסיבה.
"אדם," אמרתי, "אני חייב ללכת. יש מסיבה הערב."
"איזו מסיבה?"
"בן דוד שלי מתחתן, ואנחנו חוגגים כל המשפחה. החתונה של לאון
היא רק תירוץ. אבל המשפחה נוהגת להיפגש כל כמה שנים. כל המשפחה
המורחבת. בשביל זה באתי לבאר שבע. מה השעה בכלל?"
"שעת הכתיבה."
"די אדם, אני רציני. אם אני אבריז מהמסיבה ההורים שלי יהרגו
אותי."
"אני לא יכול לתת לך ללכת עכשיו."
"לא ראיתי אותם שנים, אתה חייב להבין."
"יש לך עבודה לעשות."
"העבודה תחכה. אני לא אברח. אחרי המסיבה אני אחזור ואכתוב מה
שתרצה."
"חכה רגע," אמר אדם. חיכיתי.
הרגע היה פחות מעשר שניות.
"יש לך מזל שאני בנאדם טוב," אמר הקול של אדם. הוא טיפה הקפיץ
אותי מפני שלא ידעתי מתי הוא יגיע בדיוק. "אני אתן לך ללכת
למסיבה."
הבחנתי בשולחן קטן, שעליו הייתה כוסית משקה. אני מוכן להישבע
שהשולחן לא היה כאן קודם.
"שתה את זה," אמר אדם, "שתה את זה ותגיע למסיבה שלך."
הרמתי את הכוס. היא הייתה מלאה בנוזל בצבע שתן. שתיתי.
אוסטרליה.