"השעה הייתה שתיים וחצי בלילה. מצאתי את עצמי יושב מול המחשב,
כמו בכל שאר לילות התקופה האחרונה. ניסיתי לחשוב מה לכתוב,
למצוא המשך לאיזשהו סיפור שעבדתי עליו. כלום לא יצא לי באותו
ערב, אבל עדיין נשארתי ער, בוהה במסך המרצד. גירדתי בראש,
גירבצתי, חיטטתי באף ושוב גירדתי בראש. הקלדתי משפט אחד,
ומחקתי מיד שניים. נאדה... כנראה לא הייתה לי מוזה, השראה
בעברית תקנית. כנראה היה חסר לי איזה אירוע מסעיר, משהו לכתוב
עליו. בזמן האחרון, הייתי מסתפק גם לא באירוע ממש מסעיר, רק
סערה קטנה כזו, סופה. את האמת באיזה רוח הייתי מסתפק גם, יודע
מה, אפילו בבריזה קלה. החיים שלי לא התקדמו, במיוחד לא בתחום
הרומנטי.
 טלפון מקורן הצליח למנוע ממני את התרדמת שהחלה ליפול עליי.
עניתי לטלפון בחוסר חשק. הוא ידע שהוא לא מפריע. את רב הלילות
הייתי מעביר בכתיבה, לפחות עד שלוש-ארבע ככה, לפנות בוקר. הוא
גם ידע שהוא לא יפריע לי עם מישהי. הוא היה איש סודי, והוא ידע
איזו בצורת חוויתי. את האמת, יותר גרוע מזה, הוא חווה את אותה
בצורת, הוא היה באותו מצב כמוני. להגיד לך שאנחנו שימשנו אחד
לשני בתור פסיכולוגים באותה תקופה, זה לא יהיה מוגזם. סיפרתי
לו על איך שכלום לא משתנה בחיים שלי, על הצורך בחוויות חדשות,
על הצורך ב... חוויות אינטימיות. הוא הקשיב, הגיב ובוא נגיד,
שבתורו, הוא התלונן על אותם דברים בדרך שונה"
"ו...?", הוא לא מבין למה הפסקתי
"לאותו לילה?"
"כן... תמשיך... תרחיב לי על ה... בוא נגיד, תופעה הזו",
הדיבור שלו  מהיר וחלק, אם כי בחלקים מסוימים של המשפט הוא
מתמהמה. למרות שזה כמעט בלתי מורגש, אפשר לשים לב שהוא מנסה
לדובב אותי. מה אני רוצה בעצם? זה המקצוע שלו.
"איזה תופעה? פשוט רציתי מישהי לזיין, בעצם, רציתי מישהי
לאהוב"
"ו... וזה השפיע עלייך? באופן.... מנטלי, רגשי שכזה?"
"בכל אופן", המשכתי, מתעלם מהשאלה שלו, "למחרת בבוקר..."
"ר... רגע. מה קרה, אולי... התרחש בנוסף באותו לילה?"
"הלכתי לישון. למחרת בבוקר כבר חיכתה לי הודעה מקורן במשיבון.
הוא הודיע לי שהוא בים. דווקא שמחתי. שוב התחלתי לקוות שאולי
פתאום תיפול
עליי האהבה. הים זה מקום רומנטי אחרי הכל, אתה לא חושב?"
"כבר... הרבה זמן לא ביקרתי שם", הגיב באנחה.
"אחרי שהגעתי לים ונשמתי את האוויר המרענן, התקשרתי לטלפון
הנייד שלו, לברר איפה הוא. הוא אמר לי שהוא בחלק הדרומי.
בהתחלה לא הבנתי למה, כי זכרתי שאיזור הזה מסולע יותר ואף
ממוצק בחלק מהמקומות. רק כשבאמת הייתי בקרבת מקום, קלטתי. קורן
עמד שם, על אחד הצוקים, ידיו פרושות לצדדים, הרוח זורקת את
שערותיו לאחור. "קורן, קורן." זעקתי לעברו. הוא לא הגיב. הוא
היה עסוק בפוזת הג'ים מוריסון הזאת שלו. "קורן!" ניסיתי... הוא
אפילו לא הפנה אליי את מבטו. "בחורה עד הלילה", הוא צעק לעברי,
עיניו כמו שאר פרצופו היו תקועות בים. קווווררררןןןן!!! זה לא
עזר. זה היה נראה שפרצופו קפא. ידעתי שזהו זה או שאני משיג
בחורה, או שאני שם על עצמי פיאה ארוכה ובלונדינית."
 הוא לא צוחק, הוא רק ממשיך להנהן בראשו ומסמן לי בידו
להמשיך.
"ברצינות... הבנתי שזהו זה. או שאני משיג לקורן בחורה, או שהוא
נשאר תקוע על הצוק הזה. וזה במקרה הטוב. אני לא רוצה לחשוב מה
היה קורה אם היה קורה המקרה הרע, כשהים במרחק של כמה קומות
למטה.
בקיצור, קפצתי למכונית והתחלתי לנסוע. לאן לא היה לי מושג.
ידעתי שהוא לא יעריך אם אני אשלם עבור מישהי שתבלה איתו. אז
קפצתי לכמה ברי פנויים-פנויות. רק חבל שהיה בוקר, ואף אחד מהם
לא היה פתוח. ניסיתי להתקשר לידידות ישנות שלי, אבל גם תיארתי
לעצמי שזה לא ילך. דווקא שהתיישבתי באיזה קניון לאכול, התחלתי
לדבר עם מי שישבה לידי. את האמת, אני אפילו לא זוכר איך היא
הגיעה לשבת לידי מלכתחילה. היא די קפצה על המציאה. וזה מאוד
הפתיע אותי.
 הגענו לים ככה בשעות הדמדומים. היה מאוד רומנטי שם. השניים
התחברו די מהר. הם ישר נטשו אותי, בעודם מהלכים על קו המים,
מדברים, צוחקים... מתגפפים לעיתים. אני הדלקתי לעצמי סיגריה
וישבתי לשחק שש-בש עם בחור גדול עם שערות בגב, שביקש ממני ממש
יפה.
 לקראת חצות הזוג חזר. הוא אפילו לא שכב איתה. הוא רק מילא את
החלל שהיה קיים בחייו בתקופה האחרונה. הוא אמר לי שהוא מוכן
לנסוע חזרה, ושאל אותה אם היא מעוניינת או לא. באותו רגע היא
התחילה לדהות עד שהיא נעלמה במין הילה משונה כזו. הוא הרים
גבה, ואני משכתי בכתפיי.
"אין מה לעשות", חייכתי אליו, "את האמת, לא ידעתי שמלאכים
מקבלים משימות כאלה..."
"כנראה שבשביל להציל אותי... הם היו מוכנים"
נכנסנו למכונית, וחזרנו הבייתה, לחיים הפשוטים וחסרי החוויות.
מה אתה אומר, דוק'? שפוי או לא?"
"להגיד... לאמר לך את האמת... זה סיפור מאוד... מרתק, מעניין
שכזה. זה לא עניין של שפוי או לא. זה עניין של... טוב, בכל
מקרה רואה אני, או שמא עליי לאמר מבחין אנוכי, שתמה לה שעתנו.
תחזור שבוע הבא?"
ראיתי בעיני הפסיכולוג שהוא חושב שאני לא שפוי, אני טוב בדברים
האלה, יש לי ראייה חדה.
"למה לא?", אבל מצד שני... לא היה לי משהו אחר לעשות. וחוץ
מזה... אני חייב לצאת מחוץ לבית, ללקט חוויות לסיפורים שלי.
מעניין אותי רק מתי יגיע תורי לזכות במגע של מלאכים.