דפנה והדס רצו בעליזות. לחייה של הדס בשרו כ"כ הרבה חיים
באדמומיותן... כ"כ הרבה תקווה... דפנה הסבירה לה על הבית החדש
אליו יעברו בקרוב, והדס אמרה פתאום: "בחנוכת הבית של הבית הזה,
תזמינו אותי?" דפנה צחקה: "ברור!" אבל כשראתה את הדס הולכת
ומתרחקת, ידעה בלב נחמץ: אל הבית הזה הדס לא תזכה להגיע.
יומיים אחר כך התגלו הסימנים הראשונים של המחלה.

דפנה הגניבה מבט לכיוון הדמות שלצידה, ההולכת ודועכת. היא לא
יכלה לשאת זאת: עיניים גדולות, כהות, פנים רזות וחיוורות,
ידיים כמעט שקופות... היא זכרה את השנה האחרונה בבהירות:
...בדיקת שחפת... לא היה דבר, הדס עברה את הבדיקה בשלום, כמו
כולן, חצי שנה אחר כך החלו לחייה להאדים ולהבהיק, מי ניחש אז?
כמה חודשים של אושר עם חברתה הטובה, ואז, כמו בור אפלולי,
התגלו סימני המחלה. שחפת. האדום הבוהק פינה במהירות את מקומו
ללבן-שקוף, כל כך מהר... היא הביטה על הדס. זו כאילו חכתה לכך
ולחשה מיד: "דפנה, אני רוצה לבקש ממך משהו... כשאני אמות..."
"לא!" צעקה דפנה "את תחיי!" "אני לא יכולה להשלות את עצמי.
הבטיחי לי... שלא תתאבלי עליי יותר מדי." כזאת היא הדס. פלא
שאני אוהבת אותה? הרהרה דפנה, "אני מבטיחה." אמרה באומץ.

שלוש שעות אחר כך נפטרה הדס. השחפת נצחה אותה.

דפנה הלכה אל הקבר הטרי כמה ימים לאחר הלוויה. בלוויה עצמה לא
הייתה מסוגלת להיות. כל כך כואב... אמא של הדס חבקה אותה; היא
הבינה.

הפיקוח על העברת החפצים היה מדויק ועקבי. הוריה של הדס
הוזמנו-כמובן-לחנוכת הבית. דפנה נזכרה בדמעות במה שאמרה הדס
אז... האם ידעה, האם אמרה מה שאמרה רק כדי לשמח את דפנה? היה
מעט עצב בקולה... כאב... האם ידעה?