זה לא קורה ביום אחד
אלא לאט
מאד מאד
לאט
לאט אבל בטוח.

אני יודעת לתאר את זה לעצמי
במושגים שלי:
זה בשבילי
כמו שכותבים
רומן

לא כמו שיר -
שנכתב בבת אחת
ואחר כך עורכים ומוחקים חצי והנה - שיר

לא.
בתים מתפרקים כל יום קצת
כמו ברומן הנכתב

הכל מתחיל בג'סטה או מילה
אחת
סתמית כאילו
שמחלחלת
אל תהום הנשיה
של הנפש
ולפעמים זה משפט או מראה
שמעירים ומאירים
איזה דבר רב משמעות

ויש לזה אינקובציה
זה מבשיל והולך
עד
שהרומן קורם עור ואולי גם
גידים

פתאום  רואים
סצינה ממש ברורה
כמו שהבית מתפרק עכשיו
לאט
אבל ממש
זה כי
בתים
הם מתפרקים לאט
הילדים גדלים
נשארים רק הכתלים
כל כך הרבה שנים
בלי להקשיב
באמת
מהלב
בלי להבין
את הזעקה שנחנקת
בפנים
זעקתי
זעקתך

ואם הבנת - גם לא את עצמך
פעם עזבתי ושוב
וגם אתה
מזמן
עזבת
ואז חזרת
וטענת, לא ניפרד
כי בכל זאת אנחנו חברים
אבל לא היינו

ועכשיו
הבית מתפרק
וזה עצוב נורא וקורה לאט לאט
כמו שמשמינים
או מרזים -
כל יום קצת,
לאט אבל בטוח

זה מה שקורה כשלא באמת מקשיבים
זה מה שקורה כשאנשים כל כך שונים
מפתחים ציפיות
לא הגיונית
כמו ללכוד ציפור פרועה כמוני.

כי
דאגה ואהבה של רגע
אינן לנצח
אין דבר כזה
את זה
אם יש באמת
צריך לפתח בזהירות רבה
ולתת
הרבה הרבה אויר
וחוט ארוך
כמו של אריאדנה
לא כמו חבל תליה

לא כמו
מילים
ששרטו
בכל פעם
שחזרת עליהן
והעמיק הפצע
ועתה
גם אם תתלוש את המסמר
תשאר צלקת גדולה

ויימשך הפירוק הזה
שנפתח מזמן
בשתיקות ממושכות כאוקינוס
כל מילה שלא נאמרה
כל כתף קרה
כל האשמה בין אם יש בה
משהו

ובין אם לאו
כל אלה
הלכו ופרקו את הבית
לאט
ואנחנו
שביתנו הוא
מבצרנו
אנה אנחנו
באים?