לפעמים היא יושבת לה לבד והדמעות כבר ניגרות בזווית העין.
מתעקשות לצאת לאוויר העולם, צועקות אליה - גם לנו הזכות
להיוולד, לצאת לחופשי, ליזול באיטיות, להשאיר שובל לח ולבסוף
להתנפץ על הריצפה, להיבלע, להיעלם, להיגמר.
היא יושבת ליד המזרקה, טיפות מים טועות נופלות בכיוונה, תופסות
את קרני השמש האחרונות שלפני השקיעה.אנשים עוברים לידה,
מתבוננים בבחורה הצעירה היושבת שפופה לצד המזרקה. הם יעצרו
לרגע, יבחנו אותה במבטיהם וימהרו להמשיך בדרכם מי לקניות בסופר
כדי להיות הראשון שירכוש את כרטיס המועדון החדש, מי לקחת את
הילד מהקייטנה לפני שסוגרים, כי המדריכים מסרבים להישאר דקה
נוספת עם המפלצות הקטנות, ומי סתם ממשיך ללכת כי היא פשוט לא
מעניינת אותו מספיק. אף לא אחד מוכן לעצור לרגע את סדר היום
שלו ולהציל אותה, לאחוז בה ולא לעזוב, לחבק ולמשוך אותה אל פני
המים, למנוע ממנה לטבוע בים שהיא בעצמה יצרה.
דמעותיה מרטיבות את לחייה, זולגות במורד צווארה ומכתימות ללא
שמץ של בושה את צווארון חולצתה. שני חלזונות איטיים הזוחלים
באיטיות ובהתמדה לאורך גופה, מעיטים בפיתולים ולפעמים יוצאים
קצת מהשוליים אך עדיין, ממשיכים לזרום. היא לבד, או כך לפחות
היא מרגישה. כולם עוברים על פניה. היא בוכה. לאף אחד לא מספיק
אכפת על מנת לעצור. היא בוכה. נסחפת עם הרגשות, מזדהה עם תחושת
הבדידות ובוכה. זה רק היא והלבד, ואולי בעצם זה רק היא וזהו,
לבד.
היא בוהה באנשים החולפים על פניה, אוסף של אנשים  בודדים
המחפשים אחר החיוך, היחס, החיבה. הנועזים באמת, מרשים לעצמם אף
לחפש אחר האהבה.
אבל כל חיוך שלא יענה, כל מילת חיבה שתיזרק כלאחר יד ותנחת
בערמת האשפה יחרטו בלב המחפש. עם הזמן הוא יהפוך לאחד מאותם
האנשים המהלכים ברחוב במטרה להגיע למקום מסוים, רק שהדרך נסתרת
מפניו.
ישנו גם סוג נוסף של אנשים, אומנם מספרם מועט ועם הזמן הם אף
הפכו למחזה נדיר. אך האגדה מספרת שהם אכן קיימים. חיים בינינו
אנשים המסתובבים עם אור בעיניים ופנים קורנות. מבט אחד בהם
ואתה יודע בוודאות כי מדובר ב"תפוח שלם", אחד שעוד לא ננגס.
בניגוד לרוב האנשים הגבעול שלהם מוביל לפרי שלם ועסיסי (עם
המון ויטמין C). בעוד שאצל הרוב הגבעול לא מוביל לשום מקום.
במקרה היותר טוב הוא יוביל לקשה של התפוח, החלק שאף אחד לא
רוצה.
היא תוהה עם עצמה - כמה ביסים כבר נתתי לאחרים לנגוס בי, ואני,
האם גם אני השארתי סימני שיניים בחייהם של אחרים?

היא מרגישה חסרת מוצא,הולכת עם הראש בקיר, מסרבת בכל כוחה
לפתוח עיניים להביט סביבה. חוששת שזה יצרוב, ישרוף, היא כבר
מריחה את העשן, היא שוב בורחת. הפחד כבר מלכך את כפות רגליה,
מכריח אותה לרוץ מהר יותר, אבל לאן?!? היא כבר מזמן גילתה
שזרועותיו של שום גבר לא יוכלו לקחת ממנה את הכאב, אך היא
ממשיכה לנסות, ממשיכה לקוות שיום אחד היא כבר לא תיתקל עם הראש
בקיר. אולי הפעם, אבל רק הפעם היא תצליח סוף סוף לנגוח בקיר
ולנפץ אותו אחת ולתמיד. הרי תמיד אפשר לנסות לא? גם אם זה לא
מוביל לשום מקום, גם... גם אם זה כואב... גם אם היא יודעת שהיא
טועה... מודעת לכאב שהיא גורמת לעצמה... אבל לא יכולה להרפות,
נאחזת בכל כוחה ומתנגשת בשיא עוצמתה בקיר. אולי הפעם זה יכאב
קצת פחות? אולי, כנראה שלא.
התפוח שלה - עליה לשמור עליו יותר בעירנות. יתכן, שהביס הבא
יפגע כבר במשהו קשה.


שכבנו. אני רציתי הוא פחות.
נלך לישון ב-11.
למה נראה לך?
אני חייב לשמור על משמעת שינה, מותק, את חייבת להבין שאני לא
מתפקד עם 4 שעות שינה כל לילה.
אין בעיה מאמי, אני מבינה.
שכבנו.לא היה טוב.
הוא חשב שכן.
הבין שלא - שאל אם הכל בסדר.
הכל מצויין מאמי, פעם הבאה אני מצפה לפיצוי...
חיוך מאולץ.
הוא הלך לשירותים, אני נשארתי במיטה,הדמעות שרק חיכו להזדמנות
זינקו החוצה. השובל הימני התחרה עם השמאלי באליפות העולם
בזחילה ל-100 מטר. קו הסיום נראה מטושטש מתמיד.
הוא צעק משהו מהשירותים, לא הבנתי בדיוק מה אמר. שמעתי קצת
אכזבה בקולו, אולי דאגה.
קמתי מהמיטה, למרות שלא באמת רציתי. ניערתי את הראש ואת
המחשבות שלא הסכימו להרפות, מתוך התקווה שאולי רעידת אדמה קטנה
תגרום להם לאבד אחיזה. זה לא עזר.שמתי קליפס בשיער, הלכתי לחדר
האמבטיה וחיבקתי אותו מאחורה. אולי אם הוא יאמין שהכל בסדר, גם
אני אדבק ממנו, אולי פתאום הכל באמת יהיה בסדר. אולי "בסדר" זה
זן של מחלה מדבקת העוברת באמצעות מגע, אבל רק מגע אוהב, כזה
שנובע מחיבוק חם, ליטוף חושני. לא זכיתי להידבק במחלה.
הוא הרגיש שמשהו השתנה אצלי, חיבקתי יותר חזק. אולי בכל זאת זה
יעבוד, רק הפעם בבקשה.

חזרנו ביחד למיטה, אבל כל אחד לחוד. הסתובבתי, אמרתי שאני רוצה
כפית, הוא שאל אם לצרף גם מזלג וסכין. השתדלתי לחייך, למרות
שהוא גם ככה לא ראה. הוא איחל לי לילה טוב והסתובב. לא זעתי
ממקומי, 2 עיניים בוהות בתקרה באיזו  נקודה כהה שהם מצאו שם
בחשיכה. משגיחות עליה שלא תתרחב באמצע הלילה, תגדל ותבלע הכל -
כולל אותי.
בסוף קמתי, רציתי להפטר מהרעל שבטח זרם דרך הנקודה בתקרה.
לבשתי תחתונים, הוא פתח עיניים. רצה שאני אשאר. המשכתי להתלבש.
הוא הבין שמשהו שם לא בסדר, שמשהו עדיין מציק, מכווץ ולא יכול
להיפתח, לנשום, לחיות, לאהוב.
הוא ליווה אותי לדלת , למרות שידע שיש לי מפתח. לילה טוב,
נשיקה קצרה ואני כבר בדרך לאוטו. התנעתי את האוטו, יצאתי
ברוורס מהחניה ונסעתי לכיוון הבית. בדרך שמעתי צליל של SMS.
בהודעה היה כתוב I LOVE U . ואני רק חשבתי, האם, האם
באמת?ויותר חשוב מכל מה אני מרגישה? וממתי?
נכנסתי לבלוק, יד אחת מגששת בתיק אחר המפתחות, השניה מוחה את
שארית הדמעות. נכנסתי למיטה, חושך מוחלט.


לאחר שבועיים שלושה מצאתי את עצמי יושבת על האסלה בחדר האמבטיה
שלו. לא בגלל שאני "צריכה" אלא מכיוון שרק שם אני יכולה באמת
לחשוב, לתת למחשבות להתגלגל, לנקות,לחטא. פתאום הבחנתי בדברים
שמעולם לא שמתי אליהם לב. לראשונה גיליתי את העיגולים הכחולים
הפזורים בחופשיות על וילון האמבטיה שלו. יש עיגולים כהים ויש
יותר בהירים, עיגולים גדולים, כאלה שמזכירים מטר מטאורים.
כשהרמתי את מבטי גיליתי חלון קטן שעד אותו יום היה ניסתר מפני.
נכנסתי לחדר ולהפתעתי גיליתי פריטים רבים שלא נתתי עליהם את
הדעת לפני כן. הידית השבורה של הארון, הסלוטיפ על החלון.
התמונה המוזרה של התוכים במסדרון.
פתאום הכל נגלה לפני, פתאום העיניים שלי נפקחו. האורות נדלקו
(ואולי הודלקו?) והתמונה הכללית נראית לראשונה הרבה יותר
ברורה. עדיין האור קצת מסנוור, יקח זמן עד שהעיניים יסתגלו
לבוהק אבל הדרך נראית פתאום הרבה יותר ברורה.

הסתכלתי עליו שוכב במיטה, אדיש, מכונס בעצמו, לא מודע בכלל
שאני שם עומדת ובוחנת אותו. אני מאמינה שאגוצנטרי היא הגדרה
הולמת ביותר. אגו לא חסר, והאמונה שכל גרמי השמיים מסתובבים
סביבו רק תורמת לאמיתות ההגדרה.
הרגשתי לא שייכת, לא במקום ובהחלט לא צריכה להיות שם. הסתובבתי
לקיר בעודי מקופלת בתנוחה עוברית, משכתי מעלי את הסדין הלא נוח
עם הגומי למעלה וייחלתי להיעלם, פשוט לא להיות. בשלב מסוים
יאמר לזכותו הוא חיבק אותי, ליטף אותי. אני לא הגבתי, כבר לא
הייתי שם. חלק ממני רצה להסתובב, לגמול לו על היחס החמים,
לשכוח, לחיות את הרגע ולהתעלם משאר הרגעים. באותו היום החלק
הזה לא היווה שום חשיבות, הוא היה זניח, כמעט מיניאטורי.

בבוקר למחרת קמתי עם תחושת לחץ בבטן, כזה שלא נותן לך מנוחה עד
שלא תגאל אותו מיסוריו ותשלח אותו לחופשי. כמובן שהדמעות שבזמן
האחרון הפכו לחבריי הטובים ביותר (כבר כמעט משפחה), באו
לעזרתי.
בבוקר הוא נראה רגיש יותר, קשוב יותר. הוא ניגב לי את הדמעות,
הביע סבלנות, חיכה שאני ארגע ואספר לו מה בדיוק מציק לי. לא
ידעתי איך להסביר ומה בדיוק להגיד. אמרתי שזה הכל, ואולי בעצם
כלום. הוא לא ממש הבין.
כשיצאנו מהבית היה אויר טוב בחוץ, כזה שיש מוקדם-מוקדם בבוקר
או בחורף - תמיד. אויר של הזדמנויות חדשות, אויר של תקווה.
הבחנתי בחתול לבן ששכב בתנוחה לא טבעית. קראתי לו, הוא ענה לי
ב"מיאו" חלוש. התקרבתי אליו, שמעתי מאחורי משהו על זה שיש להם
מחלות אז אל תיגעי, התעלמתי. שמעתי את קול הצעדים המתרחקים
ממני. הבחנתי ברגלו הפצועה, בטנו הנפוחה והשסועה וכשהושטתי יד
לגעת, הפצע נפתח. הוא נבהל, ברח. אני הלכתי והשארתי אותו שם
לבד לגורלו. הפכתי לאחד מאותם האנשים שעוברים ליד מישהו במצוקה
ולא נעצרים, לא מושיטים יד לעזרה פשוט ממשיכים ללכת.
נכנסתי לאוטו עם כאב חד בבטן, הרבה יותר עוצמתי מזה שהרגשתי רק
כמה דקות קודם לכן. גימגמתי- הוא ימות, הוא נידרס ועכשיו הוא
ימות. ואני, אני לא הייתי שם כדי לעזור לו או לפחות להקל על
מכאוביו. הדמעות כבר מזמן התארגנו בשני שובלים, תחרות ה-100
מטר הגיעה לסיומה.
כשהגענו אלי הביתה, שאלתי אותו מה יהיה? יהיה בסדר הוא ענה את
תשובתו הטיפוסית (מקוריות אף פעם לא היה הצד החזק שלו). חייכתי
חיוך מאולץ והקשתי - לא, מה יהייה איתנו?
זבוב מעצבן נכנס דרך החלון וסירב לצאת. מה יש לו לחפש פה הוא
שאל? מחשבה אחת עלתה בראשי, ולא הסכימה לעזוב - הוא מריח את
ריח המוות.