מכתב רטוב שנמצא על ענף עץ ערום אחרי הסופה הגדולה:
אני יושב עכשיו כאן על כיסא תלת-רגלי
והעץ שלידי צמרתו קנאית מעל ראשי.
בדלי סיגר מונחים במאפרה שלצדי,
המים פה זורמים לאט, אך זה לא נוגע בי.
או יקירתי, החלום השבור שלי נראה כה מציאותי,
האוויר הרע של ניו-אורלינס ישן בנחת באפי.
אב הבית לועס עלים ויורק על הסדין,
האבק על הז'קט מצטבר לו בקמטים,
הכלב העיוור נובח רק כשטנדרים אדומים חולפים
ואין לי לאן ללכת, הימים כאן לא עוברים.
בקבוק מלא ביין ועוד אחד שבור וריק,
במקלחת אין כלל זרם ובדלת הציר חורק,
אבל פה על שפת הזרם יש דרור שלגברות שורק,
הפעמון שוב מצלצל ואני מהעולם עורק!
כן יקירתי, לפעמים אתגעגע לחום של הנשימה...
אפילו הסבל פה שקט, האוויר מלא זימה.
ממלא את הכובע בפירות קצת רקובים,
והשירה שלי מנמנמת כבר... נראה כמו שנים.
בסוף אני אזכר שאני בכלל לא מדבר אנגלית.
אמא לא עברה עבדות, אבא לא נגן ג'אז עלית.
ואז, או דרלינג בייבי שלי אחזור עם שחרית,
רגע לפני שהכל יטבע בים ללא קרקעית.
כן, אני יודע למה נותנים להן שמות של בחורות-
קתרינה, ריטה, בריז'ט בורדו...
הן כמו הנערות ההן-
היפיפיות שפגשת פעם אחת בחיים,
שסחפו אותך מן האדמה, סיחררו לך את הראש והשאירו אותך בלי
כלום.
כמו סופה. כמו סופך.
|
