שיר שכתבתי לפני כמעט שנתיים

אי שם, הרחק הרחק,
מעבר לים ולהרים,
מעבר ליערות ולאגמים,
ניצב לו סלע איתן.

הסלע בילה את זמנו בשימוש
מקום מסתור לחיות רבות
ובשימוש צל ומחסה
לעוברי אורח עייפים.

מדי פעם היו חוצבים בו
ומגלים שלל אבני חן,
מינרלים מרפאים ויתר
אוצרות טבע נדירים ומופלאים.

כולם אהבו מאוד את הסלע,
העריצו את החוזק שלו,
העריכו את הנתינה שלו,
ונהנו ליהנות ממנו.

איש לא דמיין,
אף חיה לא חשה,
את סדקיו ההולכים ומתרבים של הסלע,
את נהרות הדמע שזרמו ממנו חרש.

הסלע היה שם,
וזה הספיק לכולם.
מליוני אנשים ובעלי חיים ראו אותו מבריק בשמש
אך נפש לא שמעה את זעקתו.

חיות צריכות לדאוג לאוכל ולמסתור מהקור,
אנשים צריכים לדאוג לבית ולאהבה,
השמש המים והרוח צריכים לדאוג למנהג העולם,
והסלע הפך לאבק.