היא עשתה דרכה למטה.
טיפסה על פני הלחי שהיתה סמוקה מכרגיל, מותירה אחריה עקבות ולא
משאירה מקום לספק: היא היתה שם.
תווי הפנים הם דרך עקלקלה לעבור. הנוף מרמז על הגיל. סדקים
וקמטים של גיל הזהב או גבעות קטנות, זמניות, ולא יציבות שמכנים
בני האדם "פצעי בגרות", למרות שלרוב המצאותם על פניו של מתבגר
לא מרמזות על הלך רוח מסויים, בוודאי שלא על "בגרות" או "חוסר
בבגרות".
הפעם היא החליקה בדרכה למטה, הטקסטורה של העור היתה כשל משי.
תענוג.
תווי הפנים העדינים הובילו אותה לצדי השפתיים הרוטטות. לא היה
אפשר לטעות, היו אלה שפתיה של נערה צעירה, כמעט ילדה. רועדות
בעדינות ובכל זאת מאיימות לבלוע אותה.
ועוד המשיכה בדרכה למטה, מאחוריה שביל כמעט בלתי נראה של מה
שהיה פעם חלק ממנה.
פתאום נפרדה מהדרך המוכרת והמוצקה, והחלה מרחפת באויר, מוכנה
לנפילה לבור ללא תחתית, וצנחה מטה במשך זמן כמעט אינסופי,
ואז התנפצה.
לא על רצפת האבן המחוספסת,
אלא אל תוך נוזל אחר, סמיך יותר, אדום, שהשמיע צליל כשנחתה אל
תוכו, והמשיך והתפשט בחדר.