לרוץ מהר. להתעלם מהנשיפות בערפך ומהמבטים הדוקרים בגבך. כולם
מחכים שתיפול כבר או לפחות שתאט את הקצב, אבל אתה לא הולך לתת
את התענוג הזה לאף אחד. כולך מרוכז בנשימות העולות ויורדות
וכבר אבדת את תחושת הזמן, המקום והגוף. אתה לא יותר מרעיון חסר
מימדים המתקדם במהירות שיא לעבר המטרה.

אבל מה המטרה בעצם? אין לך שמץ של מושג, נכון? מי מנצח בתחרות,
ומי קובע מי מנצח? ומתי התחרות נגמרת? מנגינת פסנתר עדינה
מלווה אותך ואתה חש כמו בסרט צרפתי עת הגיבור מטפס במדרגות
ביתה של אהובתו כדי לגלות שדירתה ריקה. הוא פותח את הדלת, קורא
בשמה, עובר בין החדרים הקטנים, מסיט את הוילון ומתבונן במדרכה
שטופת הגשם. העצב שלו מחלחל עכשיו גם אליך. הטלפון מצלצל, הוא
מרים את השפופרת, אבל מהעבר השני של הקו יש רק דממה. הוא עוזב
את הדירה, סוגר את הדלת, יורד במדרגות, נכנס למכוניתו הכחולה
שהחנה בדיוק מול ביתה ודוהר במהירות שיא לעבר הים. המוסיקה
קצבית יותר עכשיו, וכינורות מצטרפים לפסנתר. אתה מתעורר.

תמיד אתה מתעורר בדיוק בקטע הזה. לעולם לא תדע מדוע אתה רץ,
והאם הגיבור השרמנטי יצליח לפגוש שוב, בפעם האחרונה, את אהובתו
השווה. השעה שמונה וחמישים ואתה מאחר מאד, שוב. צריך להזדרז.
האוטו שלך עושה בעיות ומסרב להתניע, וגם המזגן שבק. אין לך שום
סיכוי איתה עם כל הזיעה שתישפך ממך בזמן שתגיד לה בוקר טוב.
כרגיל, במשרד אף אחד לא מחכה לך. כולם סגורים בחדר הישיבות
הגדול ואתה מתלבט אם לפתוח את הדלת ולהמם את כולם בניחוחות
העולים ממך.

עכשיו אתה שומע מנגינת פסנתר עדינה ומאד מוכרת. באחת אתה נרגע,
פותח את דלת חדר הישיבות , מחליט שאתה הבושם הטוב בעולם ומתישב
לידה. הגעת בדיוק באמצע ויכוח סוער ומלא יצרים. בתנועת יד קלה
אתה משיג את תשומת הלב הכללית, החדר משתתק, אתה אומר את מה
שאתה אומר ומסיים את הויכוח. היא תולה בך עיניים מעריצות.
זמזום מכונת הקפה מעיר אותך. אתה מתעשת, נזכר היכן אתה, לופת
את כוס הקפה  וחולף בצעדים מהירים על פני חדר הישיבות שקולות
רמים עולים ממנו.

אתה מתיישב במשרדך חסר מנוחה, ונזכר שבעצם ראית את הסרט הצרפתי
הזה בקולנוע לפני שנים. מה היה הסוף לעזאזל? האם הגיבור שרד את
הנסיעה המהירה במכונית? האם סופי, כך נדמה לך היה שמה של
אהובתו - האם סופי התאוששה ממערכת היחסים הטראומטית? חייבים
להשיג את הסרט הזה. איכשהו אתה חש שאתה יודע כבר את הסוף.
מנגינת הפסנתר הופכת יותר ויותר נוגה, המצלמה עוברת להילוך
איטי, משהו רע מאד קורה לאהובה או לגיבור או לשניהם, המסך
מוחשך והכותרות מתחילות לעלות. אתה נטוע במושבך, ממתין שידלקו
האורות, אנשים חולפים על פניך ממהרים כבר לצאת ואתה מפנה להם
דרך בעודם נתקלים בלי משים בקרסולך. אתה מוודא שאתה אחרון
באולם, מלבד הסדרנית הקטנה, קם באנחה ופוסע לעבר דמדומי הערב.
הטלפון מצלצל במשרד ומפתיע אותך מבעד לדמדומיך. אתה חש שאתה לא
יותר מרעיון חסר מימדים הנע במוחו של זה שברא אותך. הכל אמיתי
והכל דמיוני. אתה ממשיך לרוץ.