כנראה שהעובדה שאני חושבת שאני בנאדם רע מנחמת אותי.
כנראה שבכל פעם שאני חושבת שמגיע לי משהו ובסוף אני מתאכזבת אז
אני אומרת לעצמי שזה בסדר, אני בנאדם רע וזה מה שמגיע לאנשים
רעים.
אבל השבוע, כבר שני אנשים אמרו לי שאני לא בנאדם רע, שאולי לא
יוצאים לי דברים משהו, אבל הכוונות שלי טובות, והיום רק יום
שני.
אז למה כל דבר שאני רוצה בסוף חוזר אלי בכאב גדול?
למה כל דבר שאני באמת מנסה ובאמת משתדלת בסוף פוגע בי?
למה שום דבר לא יכול לבוא לי חלק כמו לשאר האנשים?
מה אני עשיתי רע שזה מגיע לי?
כי מסתבר שאני לא בנאדם כזה רע כמו שאני חושבת.
או אולי בגלל שהרשיתי לעצמי לחשוב שאני טובה קצת זה הגיע...
לא נתתי לעצמי להיכנס לדיכאון ארבעה חודשים.
ארבעה חודשים שלמים
הייתי בסדר.
איך זה נפל עלי פתאום...

עד שהגעתי למצב שלאנשים באמת אכפת, שאנשים מעודדים אותי ורוצים
לדבר איתי או שאני אדבר איתם ואגיד להם מה קורה לי, אני
מרחיקה.
אני לא מאמינה שאחרי זמן כל כך קצר נפתחתי אליך.
אני לא מאמינה שאחרי זמן כל כך קצר נתתי לך להתקרב.
אני לא מאמינה שבגללך הפסקתי לעשן, הדבר היחידי שבצורה די
הרסנית  גרם לי לכל כך הרבה אושר.

הרס, הרס, הרס, הרס!

בא לי פשוט להיכנס למיטה ולעולם לא לצאת.

בא לי חיבוק, אמיתי ואוהב.

בא לי קצת אהבה... אני באמת לא רוצה הרבה.

בא לי אותך.

אבל לך, כמו לכולם, לא בא אותי.