אבא שלי, כמו שאני רואה אותו

תמיד שכנע את עצמו בצדקתו המובנת מאליה,
סינן בעורמה את משמע אוזניו, הניד בראשו כמבין,
מצמץ בעיניו בין האירועים שביכולתם לשנות את עולמו,
לעתים רחוקות פקפק בדרכו הפשוטה והיפה,
חיוך של סיפוק עצמי שנבע מאיזון עיוור.
הכל ידעו שבן מזל הוא האיש, השולט על רגשותיו,
דת של רגשות מוגבלים פיתח לעצמו, צרב אותה לנפשו,
אדוק לאמונתו, את מצוותו היחידה - שליטה עצמית - שמר,
אט אט הפך קדוש בעולמו, אשר הסיר כל ספק מלבו.
יום אחד פסע בשביל ליד מקום משכבו,
נתקל בילדה קטנה ושמחה, צרבה במעט את לבו,
אך אומן היה האדם בבחירה הטבעית שלו. המשיך בדרכו,
רוח סוערת וצליל חזק הפילו אותו לאדמה. הסתובב,
לבו איבד פעימה, גופו אחז בשליטה,
עיניו ראו, אוזניו שמעו, אפו הריח, הרגיש,
את פעימות לבה האחרונות אשר דלקו אחריו.
עולמו נעלם כלא היה, גופו אשר היווה כלא לנפשו נפרץ,
הבעת פניו מלאה פליאה, לא ממה שהרגיש,
אלא ממה שמנע מעצמו מלהרגיש עד אותה שנייה.
אדם זה דומה לאבי, אך לצערי שונה במקצת.
לא עברה עליו החוויה, לכן לעולם יניד את אפו בסלידה מבכי
הילדה.
הרי זאת לא בעיה שלו, זאת בעיה שלה.