הוא משתתק פתאום. מביט למעלה ושואל "אתה בטוח?"
"אני בטוח", עונה הקול מלמעלה. "עבר כבר לילה שלם!"
הוא זורק את השמיכה על הרצפה ורץ החוצה, משאיר מאחוריו את שיר
הישנה כמו מלאך.
הוא יוצא, מביט על הבית, על מה שמסביבו - כלום לא השתנה, לפחות
לא משהו שנראה לעיניו החצי עצומות... כל מה שהוא זוכר זה
שאתמול הם דיברו וצחקו ואחר כך רבו, אבל הוא לא זוכר - על
מה?!
הוא חוזר פנימה, פתאום הוא נזכר... היא אמרה משהו על מישהו
שהיא ראתה אתמול בבית מסתובב, והיא חשבה שהיא מדמיינת, והיא
ממש פחדה, ואז הוא אמר שזה בטח היה רק אוליבר ושלא תדאג, ואז
הוא נזכר שמעולם לא סיפר לה על אוליבר, כי הוא התבייש בו, בגלל
מי שהוא... והיא פתאום הפסיקה לצחוק ושאלה מי זה אוליבר? ולמה
הוא לא סיפר לה עליו??? ועוד כל מיני שאלות שלא היה לו כוח
לענות עליהן, ואז הם התחילו להתווכח והיא הלכה לישון והוא נשאר
על הספה עם בקבוק של ווודקה-לימון, והוא בכלל שונא לשתות ושונא
לימון... וזהו...
אוליבר ישב עכשיו בחדרו הרעוע ומלא העכברים בעליית הגג ושיחק
טטריס.
הוא הרים שוב את ראשו ושאל "למה לא יכולת להתחבא אם ידעת שהיא
שם...?"
והקול ענה בעצלנות "עזוב אותי! כבר אמרתי שאני מצטער!"
הוא לא ידע מה לעשות עכשיו. "רד למטה!" הוא קרא. לפתע נשמעה
טריקת דלת, קולות של רגליים שנגררות במדרגות ואת רטינותיו
החרישיות של אוליבר. "מה?" אמר אוליבר בסתמיות. "תראה, אני לא
יודע מה לעשות איתך", הוא אמר, ואוליבר התיישב על הספה ושתק.
"אני חושב שאתה צריך ללכת... זאת אומרת לעבור... זאת אומרת
לפחות לתקופה קצרה... עד ש... עד שהעניינים יירגעו... עד שהיא
תבין שאתה לא מפלצת... ש... ש..." הוא התקשה להשלים את המשפט.
"שאני חלק ממך...?" שאל אוליבר וחיכה לתשובה. הוא נראה נינוח,
ישב ישיבה מזרחית על הספה, מוזנח הוא תמיד היה נראה, אבל עכשיו
נדמה היה שהוא גם די עצוב, אבל לבכות הוא לא יכל... הוא הנהן
בראשו ואוליבר המשיך לשתוק ולהתבונן בתקרה... "אני לא מבין למה
אני צריך לנסוע אם היא זאת שצריכה להתרגל אליי", הוא אמר לפתע
והרים את קולו מעט, "איך היא תתרגל אם אתה מרחיק אותי מפה? איך
היא תבין?" הוא התפרץ "שששששש, אתה תעיר אותה!" הוא אמר ושם את
ידו על פיו של אוליבר... אוליבר החל לכסוס את ציפורניו הארוכות
והשחורות, ריח של נבלה עלה מגופו והוא נראה משום מה יותר ירוק
היום מבעבר... גבו המכופף וגופו הצנום והעירום למחצה התמקם
מחדש על הספה והפעם הוא לא נראה נינוח כל כך... מעולם לא היה
אכפת לו שהוא נדפק עם כל התכונות הרעות מבין שניהם, אבל עכשיו
כשהוא הביט עליה כשהיא ישנה ככה כמו מלאך, הוא הצטער כל כך על
זה שהוא מגעיל כל כך וכעס כל כך על עצמו ושנא את עצמו, והבין
כל כך בבירור למה הם מאוהבים בה כל כך... אוליבר לא רצה
ללכת... הוא הביט בו במבט עצוב ומקנא, וחשב כמה טוב היה אם הוא
היה זה שמפריד את התכונות הרעות שלו ונותן אותן ליצור שהוא חלק
ממנו... והאמת שהוא אפילו הרגיש כזה מחנק בגרון... "אולי...
אולי אם אני אתקלח ואסתדר ואצבע את עצמי" כל העצלנות שהייתה
באוליבר פתאום נעלמה "ואנקה את החדר ואהיה כל כך שקט שאפילו
העכברים לא ישמעו אותי... אז אולי תיתן לי להישאר???" אמר
אוליבר. "לא", הוא אמר, "אתה צריך לעזוב... לפחות לשבועיים."
אוליבר גרר את עצמו למעלה ולא הבין מה היו כל השטויות שחשב/אמר
למטה, ושהוא בכלל לא צריך אותו ושהוא שם עליו זין אחד גדול
ושחבל שבאותו יום הוא לא שם לב שהיא רואה ואז היה מפחיד אותה
ולפחות הוא היה נהנה כי גם ככה משעמם בבית המגעיל והמסריח הזה
וגם ככה הוא גר בעליית גר שורצת עכברים ואם הוא יעזוב אז בטוח
שהוא ישכור לו חדר בבית מלון על חשבון הויזה שלו ואז הוא יזמין
כל היום רום סרוויס (שירות חדרים) והרבה אוכל ושתייה ויישב כל
היום מול הטלוויזיה כמו שהוא רגיל ואוהב עם הבוקסר הלא מכובס
שלו ויגרד את הביצים כל היום, כמו שהוא תמיד עושה...
כשאוליבר עלה למעלה, הוא התחיל להצטער על מה שאמר ושאולי לא
היה צריך להגיד לו את זה אבל נזכר גם שאוליבר לא יכול לקחת ללב
ממש - זה לא במגוון התכונות שלו, ואז הוא הצטער שהוא כל כך
רגיש וחשב מה היה קורה אם הוא היה היצור ולא הבן אדם ואם הוא
היה מקבל את כל התכונות הרעות והיה עצלן, צעקן, בטלן, עצבני,
שכחן, לא מטופח ועוד המון תכונות רעות שהיו בו לפני שנתן אותן
ליצור.
שיר התעוררה. היא הביטה בו בצער. נדמה היה כאילו היא בעצמה לא
זוכרת כל כך מה היה אתמול. "אל תדאגי, הוא עוזב היום", הוא אמר
לה וכל כך שמח שנשארה בו ההחלטיות. היא הביטה בו במבט מבולבל.
ואוליבר המבויש במקצת ארז מזוודה. "אני יכול לרדת?" אמר הקול
מלמעלה. שיר התבוננה בו במבט נזכר. היא קמה והתלבשה, יצאה
וטרקה אחריה את הדלת... "היא הלכה!" הוא אמר בקול מייבב, וכל
כך הצטער עכשיו שהוא כזה רגיש...
ואוליבר, שידע מה לעשות ושבלי שהוא ישים לב לקח ממנו גם קצת
תמיכה בנוסף לכל הרוע והגועל, ירד למטה באיטיות והתיישב לידו
על הספה. הוא אפילו הביא לו טישו, כדי שלא ירטיב את
הסוניפלייסטיישן החדש שלו בדמעות...
"נו, אז מה? גם היא הלכה?" אוליבר שאל ולא ציפה לתשובה... והוא
מחה את הדמעות ואמר "כן, הן פשוט כולן עוזבות אותי... אני לא
יודע מה איתי! אני כל כך טוב ועדין ורגיש ונחמד ויפה ורומנטי
ומשקיען ועומד על שלי ומוותר כשצריך ותומך ואוהב ומצחיק ומבין
ויודע לבשל, ונקי ומטופח... מה רע בי?" אוליבר צחק. "כמה חרא
להיות ביישן, אה? אל תתבייש ערן, אל תתבייש במי שאתה!" אמר
אוליבר וצחק צחוק מרושע... "תראה אותי, אני לא מתבייש במי
שאני!" הוא הוסיף וגירד באוזנו המלוכלכת. "זה בגלל שאין לך
בושה!" אמר ערן בכאב... "בושה? זה הולך טוב עם חומוס, נכון?
בואנה אני יכול לאכול פיל! מאז שהפרחה הזו באה לפה כל הזמן אני
ממש מורעב!" הוא אמר וערן המייבב כבר הרגיש שהוא ממש חייב
חיבוק... חיבוק גדול כמו שהפרחה... אה סליחה, שיר, הייתה מחבקת
אותו, והוא נזכר ושוב התחיל לבכות... "אתה כל כך חסר רגש!" ערן
אמר. "ושקרן ואינטרסנט מסריח..." השלים אותו אוליבר,
"ומלוכלך... ובטלן... ומכוער... ורשע... ועצבני... אהה, וגם די
רעב, אז תעשה טובה, אתה לקחת את כישרון הבישול, אז תכין לי
איזה משהו קטן לאכול... ואל תשכח להוסיף את הבושה הזאת..."