הספסל ההוא
השדרה ההיא
רואה אותך בם כל הזמן
בדרך הביתה אתה מחייך אלי
כאילו ישבת וחיכית לי שם
קם לאיטך במבט רציני
מביט בי בערגה ובכאב
אוחז בידי וחושש לחבק
עיניך אומרות כמה שאתה אוהב
הריח שלך מכה בי פתאום
מרגישה שאני לא נושמת
בלי מילים מבינה אותך ואתה אותי
רגע רק עומדים ומסתכלים
אתה מרגיש את רגליי רועדות
ומושך אותי אליך חזק
מצמיד את פיך לשלי בכאב
ונושם אותי לאט לאט
אני בוכה ואתה איתי
לא מאמינה שזה קורה
מפחדת לפקוח את עיניי
ולגלות שזהו דמיוני הפורה
כך בדמיונות כל היום אני מפליגה
לא יודעת למה זה לא עובר לי
מעולם לא אהבתי ושנאתי כל כך
מעולם לא נטרתי וויתרתי
סולחת לך עכשיו
המיטה הזאת
הכרית שלידי
עוד נושמים אותך
ואתה מתוך שינה שולח יד ללטף
ואני ערה, רק מביטה בך
לא מאמינה שאתה שוב כאן
לא רוצה להירדם
כדי שלא אפספס אף נשימה שלך
מניחה את ידך על פניי
ומוחה באמצעותה את דמעותיי
מעירה אותך לאט עם הרוק ששוטף
לא יכולה לעצור את תשוקתי אליך
כל גופך בתוכי, בולעת את כולך
וזועקת לשמיים שהחזירו לי אותך
עד שלפתע מרגישה שאתה רך
רך, כמו כר שבידיי נמעך
כך בדמיונות את הלילות מעבירה
לא יודעת מדוע זה עוד קורה
מעולם לא התגעגעתי כל כך
וגם רציתי בכל מאודי לשכוח
מעולם לא אהבתי ושנאתי כל כך
מעולם לא נטרתי וויתרתי
סולחת לך עכשיו
אין ספק שמשהו בי נשבר
אין ספק שאני לא אותו דבר
הגעגוע מסרב לעזוב
והזיכרונות ממשיכים לכאוב
אהבתי כל כך
כעסתי
אני סולחת לך עכשיו
ורק מבקשת שתצא מראשי |
