השפתיים שלה השתלטו על מחשבותיו. דמיונו היה שבוי של היהלום
המלוטש, שהתהווה בקצה השפה התחתונה שלה. הוא ניסה למחוק את
הדימוי ממוחו, אך ללא תועלת. השפתיים הורודות האלה קיבעו משכנן
בזיכרון וסירבו בתוקף להתפנות. הדבר היחיד שהצליח להסיח דעתו
מהיהלום, היה צורת ה-V ההפוך והמתריס, שיצרה שפתה העליונה.
מעין מענה עדין לקומפוזיציה שיצר היהלום. משם הצליח לשוטט
מעלה, לעבר האף המתוק, שהזכיר לו מגלשת ילדים זעירה, שבסופה
חוטם עגלגל ובוטח. זכר את העיניים הקסומות, את העומק האינסופי
שהשתקף מהן ואת אינספור הסודות הטמונים בחובן. נקודות חן
זעירות, שהתפזרו באקראיות מתחת לעיניה, הוסיפו לקסם הזה, שהציף
מבטה. היה משהו רגוע, שלו ומקבל במבט הזה. לא רוגע של הנבערים,
גם לא הרוגע של הבטוחים בעצמם יתר על המידה, אלא רוגע שעוטף
ידיעה, רוגע שעוטף את אלה שמקבלים את החיים כפי שהם - עם
הסתירות והבלבולים.

כשנפגשו הוא רצה להושיט לה יד, לחוש את חום גופה מבעד לעור
הגוף, להרגיש את הדופק שלה. הוא ידע שזה בלתי אפשרי ועצר בעצמו
מלהתקרב לשולחן. ניסה בנחישות למצוא דרך פנימה, אל תוך הנפש,
מבעד לעיניים הכהות והעמוקות הללו. הביט בהן וניסה למצוא פתח
כניסה, אך מהר מאוד התעשת והסיט את מבטו החודרני, מפחד לגרום
לה תחושה של חוסר נוחות. כבר יצא לו להכיר את ההוויי האנושי על
שלל גווניו, עד כמה שהדבר אפשרי בחיים קצרים אלה, אך לא הצליח
להיזכר באדם כה שונה ממנו בעולמו וכה עשיר בדברים שהוא עצמו
עני בהם. "כמה עושר רעיוני, כמה צבעוניים ורוחניים היו החיים
יכולים להיות עם בת לוויה שכזאת?" הרהר בחיוך מריר. הוא ידע
שהעולמות הרחוקים, השוני העצום ביניהם, הם שטומנים ביחסים האלה
קסמים וכישופים, והם גם אלה שמפרידים ביניהם לנצח.

הוא ניסה ללא הצלחה לדמיין את החיים האחרים. החיים שלה. לאחר
מכן הוא חזר אל הפרספקטיבה שלו. השווה את נקודות הדמיון
והשוני.
לבסוף הוא השתתק, מאס בעולמות השונים וברעיונות שמדביקים אותם
לאחד, ושקע בהזיה מתוקה על אי אסיאתי נטוש, עם טבע פראי
וחופשי, וזוג ילדים שאוחזים ידיים, חופשיים גם הם, מתבוננים
בחיוך בצבעים הסוריאליסטיים שנוסכת השקיעה בשמיים שמעליהם. זוג
ילדים, שלא מודע בכלל לכל הזבל המורכב הזה, שפה.