אני לא זוכר"


אני רוצה לספר מעשה שאין בו סקס בוטה, מהיר, חזק וכו4 כפי שאתם
בודאי
מצפים ממני, אלא מעשה של אהבה נכזבת לאדם שלא יכול להחזיר
אהבה, רגעים
של איבוד הדעת וייאוש עד מוות.

יולי 1982

אני מתגורר בקומה 10 בבניין עם שכנים רבים, ב 1982 פרצה מלחמת
לבנון ואני גויסתי עם הגדוד לגזרה המערבית. קומה מתחתי מתגוררת
משפחה נחמדה, בגיל של אשתי ושלי, סביב ה 30 . בעלה מג"ד
בגולני, את זה אני יודע עפ"י הדרגות של סא"ל ושיחות מזדמנות.
לאחר חודשיים של לחימה בדרום ביירות, דמור, צידון, צור וכל חור
אחר, אני מקבל את היציאה שלי הביתה. בשעות הערב אני מגיעה לשער
בראש הנקרה ולישראל. הישראלים באותם ימים נחמדים מאוד, עדין
ולוקחים חיילים בטרמפים, מכל מקום אני מגיע לראשון לציון די
מאוחר, סביב 01:00 בלילה. אני עייף מאוד מהלחימה, מלוכלך,
מבולבל בגלל המחשבות על חבר4ה שנהרגו ונפצעו. ומה מצפה לי
בכניסה לבית? מעלית מקולקלת. אני עולה במדרגות החרום עם
הצ4ימידן, נשק, אפוד קרב, שכפ"צ וקסדה כמו שהיה מקובל לצאת
מלבנון באותה תקופה, כי יצאנו על נגמ"שים וגם כך חזרנו.
כל העלייה למעלה מלווה באור שנכבה כל שלוש דקות. וכך אני מגיע
לקומה,
ניכנס לחדר המדרגות, דופק בדלת בחושך, ועוד דופק בדלת ורק לאחר
כמה
רגעים היא נפתחת בחושך.
ששש... ששש... הילדים ישנים תהיה בשקט אני שומע לחש.
טוב, לי ברור שהילדים שלי ישנים באחת בלילה, לא צריך לומר לי
זאת.
אני מרגיש זרועות עוטפות אותי חזק מושכות לרצפה, כל הגוף מכוסה
בנשיקות
ודמעות.
"קח אותי, קח אותי, אהוב אותי", אני שומע מלמול בערפול החושים.
אבל גבר,
זה גבר, ולא משנה באיפה מצב הוא נימצא ואת המלאכה אני מבצע
כבחלום.
ונירדם.....
בבוקר אני מתעורר, השעה על שעוני 06:00 שזאת באמת שעה מוקדמת
להתעוררות
למשפחתי..... רגע.... רגע.... הריהוט שונה, הוילונות אחרים
ובכלל הדירה
לא דומה לשלי, מה קורה פה? אשתי בהעדרי החליפה הכל?
אני רץ בבהלה לחדר שינה, מרים את השמיכה....
האישה העירומה שבמיטה, יפת מראה, אבל לא אישתי היא!!! זאת
השכנה בקומה
מתחתי, בדירה הזהה לשלי, אבל היא אשת קצין הקבע.
אני כל כך המום ממה שעבר עלי בלילה שאין לי מילים רק נשימה
מהירה
וסחרחורת. אני מתיישב על קצה המיטה בבלבול, האישה החלה לנוע
במיטתה כי כנראה הרגישה בי. התהפכה על גבה, הביטה בי בחיוך
עצוב ואמרה: בוקר טוב.
מה אני אמור להגיד ברגע שכזה? אולי בכלל אאושם באונס? חייל עם
נשק אחרי
חודשיים של לחימה.
"לך לאישתך", היא אומרת, היא בודאי מחכה לך.
אני מתלבש מהר, לוקח את ציודי, יוצא ללא מילה למדרגות, מגיף את

הדלת.....ועליה מודעת אבל על בעלה הסגן אלוף שקודם לתת אלוף,
מלפני שבועיים.
אני ניכנס בלי לדפוק לדירתה של האלמנה ואומר רק מילה אחת:
"למה?" כי הרי אני בטוח שהיא מבינה אותי.
והיא עונה: "רציתי רק עוד פעם אחת אחרונה להרגיש איך בעלי חוזר
מלבנון,
ואני מקבלת אותו, כמו שאני אוהבת, רק עוד פעם אחת." הבכי שפרץ
מגרונה
היה חרישי אבל הכאב שחדר לעצמותי היה חד וקר.
ללא מילים עזבתי את דירתה. עליתי לשלי, עצוב כפי שלא הייתי
מעולם.
אישתי פתחה לי את הדלת מופתעת, לחזרתי, אבל מיד אמרתי "אני
עייף, חייב
לישון." רק ראיתי את ילדי ישנים וחמקתי למיטתי, לטבוע במחשבתי.
וכך
נרדמתי.
טלטלה חזקה העירה אותי משנתי, "קום מהר יש בעיות, לך תעזור".
מה קרה?
אני שואל את אישתי המום משינה. והיא עונה, השכנה מתחתנו, זאת
שבעלה נהרג, קפצה למטה מהמרפסת, אולי אפשר לעזור לה, לך, לך,
ראה מה קרה?
ואני יודע שאין מה לעזור לה, כי היא גאלה עצמה מיסורי האהבה
לאדם שלא
יכול להחזיר אהבה.

כאשר חזרתי לגזרה המערבית, מצאתי בצ4ימידן שלי, בכיס הצדדי,
מכתב, ממנה.
"אני מצטערת, אבל הייתי חייבת עוד פעם אחת להיות עם בעלי, בנפש
ובגוף,
למרות שבמציאות זה היית אתה, אבל הסיטואציה הפתאומית שבה היגעת
אלי
הביתה, גרמה בין רגע לבצע את החלום בכל מחיר, כי את המוות שלי
תכננתי
לפני הגעתך, אתה רק נתתה לי את רגעי האושר האחרונים ואני מקווה
שאתה
זוכר אותם כמוני.
שלך.....

אני קורא ובוכה, כי אני נרגש עד לכדי רעד, ומתבייש עד מעמקי
נשמתי
כי אני לא זוכר כלום מהלילה, כל כך הייתי עייף שכלל לא יודע על
מה מדובר.

היום שנת 2000 והמכתב עדיין אצלי, ואני כל שנה עולה לקבר,
לזכרה של אותה
אישה כי היא ידעה לאהוב עד מוות....
....ואני לא זוכר.

הנוסע השמיני