ושוב במשבר.
מצבי רוח מהורהרים.
חוסר ריכוז מוחלט בשום דבר.
כותבת שיר. ועוד אחד. ועוד אחד.
ונותנת אותה בעוד איזה טקסט דיכאוני ועמוק על הטעם והמשמעות של
כל זה, בלי להבין מה אני בכלל כותבת ולמה.
ובסוף זורקת הכל לפח. ולא רק את מה שכתבתי.
ננעלת בחדר עם המוסיקה.
פותחת חלון אינטרנט, חושבת לרגע וסוגרת אותו בחזרה.
בוהה בטלפון ובאיי סי קיו, שמחזירים לי מבט תוהה ודממה מוכרת
כל כך.
בוהה בחלל.
בקירות.
בתקרה.
ואז הן תוקפות אותי.
המחשבות האלה. שוב ושוב הן מגיעות אליי, ללא סיבה מיוחדת.
בזו אחר זו הן תוקפות את מוחי, המתנוון לו בשמש הקופחת של
הקיץ, ויוצרות כאוס מוחלט בסדר שיצרתי בחיי, בראשי, בהכל.
ולקח לי כל כך הרבה זמן ליצור את הסדר הזה.
אני תוהה, כנראה בפעם האלף, מה הביא אותי למצב הזה, מה רע לי,
מה הבעיה...
אני תוהה מה הפתרון.
אבל זה לא משנה כמה אני תוהה, וחושבת, ומתאמצת. השאלות שלי
נשארות ללא תשובה.
אני שוב מריצה בראש את כל מה שעבר עליי, כמו סרט, מנסה לחשוב
מה הייתי עושה אחרת לו יכולתי, כאילו שזה משנה.
אני מנסה להבין מה רע לי, ותוך כדי כך משחירה את הכל, כאילו
הכל רע.
אולי זה באמת ככה.
אולי אני סתם מגזימה. כנראה שלא...

אני לא מרגישה כאילו יש שם מישהו שמקשיב לי. שאכפת לו. לא
מישהו שמבין אותי בכל מקרה. לא מישהו שרוצה להבין.
הרי כולם היו שם פעם, ועכשיו הם נעלמו. כאילו הברחתי אותם.
כאילו הדמעות שלי עשויות חומצה.
כי אף אחד לא רוצה להיות איתי עכשיו, כשרע לי, לכולם כל כך טוב
בבועה האישית שלהם, הם לא אוהבים לשמוע על צרות של אחרים.
העיקר שאני הייתי שם כשהם היו צריכים אותי.
אני עזרתי. אז היו לי הכי הרבה חברים. כשהייתי נחוצה להם.
עכשיו הם נחוצים לי. כל כך נחוצים. והם לא כאן. דווקא כשהם כל
מה שנשאר לי.
אני לבד. הכי לבד בעולם.
רק אני והגיטרות האלה, שרועמות לי בראש.
אני אוהבת גיטרות. כל כך אוהבת.
חשמליות בעיקר.
אני אוהבת לשמוע איך הגיטרה מתאמצת כדי לסחוט מעצמה כל שמץ של
צליל. אני אוהבת לשמוע אותה מזיעה, מתייגעת, צורחת, כמעט
מתחננת שיעזבו אותה בשקט. עולה באוקטאבה, ואז בעוד אחת ועוד
אחת, עד קצה גבול היכולת שלה, מסמרת את שערי רק המחשבה על
כך...
אני אוהבת לשמוע אותה בוכה, מוחה על החיים האלה בתנועות מיתר
עדינות, מחאה פנימית, אבל מחאה שנשמעת. למרחק. עד אליי אפילו.

למה כשהגיטרה בוכה כולם שומעים?
למה כשהיא פורטת מנגינות מלנכוליות בשירים על לב שבור ואנשים
שאכזבו אנשים שומעים, מתפעלים, מתרגשים... אפילו מוחאים
כפיים?
הרי לגיטרה זה לא יעזור.
זה יעזור לי.
לי אף אחד לא מוחא כפיים.
אף אחד לא מקשיב בכלל...
אולי קצת, כשיש גיטרות מעורבות. אפילו לא הגיטרות שלי.
אז לפעמים הם מתעניינים בבכי, לא יותר מדי.
שואלים כמה שאלות, מחמיאים, לפעמים אפילו עם קצת מחויבות
להישאר לשמוע את היצירה הבאה.

אבל לא מספיק לי לחיות בחלום על במה.
תשכחו מהגיטרות.

תזכרו אותי.