[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חני נשיא
/
חור בלב

היא זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול. צבע השמים לא היה
כרגיל, השמש לא בהקה באופן מיוחד כל כך בשמים, ומי שהיה בחוץ
לא אמר שזהו יום יפה. האופטימיות לא הייתה סביב האנשים, כולם
רגזו, משום מה, במיוחד עליה.
היא רצתה להגיד לו מה היא באמת חושבת, מה היא באמת מרגישה. אבל
משהו בתוכה גרם לה להתבייש, היא רק ניתקה. את הקשר שהיה סביבה
כמו חבל טבור שגרם לה לנשום. וברגע שניתקה לא הרגישה כל כך טוב
כמו שהתינוקות נושמים בפעם הראשונה, להפך, היא הרגישה שהיא לא
יכולה לנשום לבדה.
האובססיה הפכה למין טירוף. היא פסעה בדרך הישרה לכיוון ביתה,
השמים הפכו במהרה למעורפלים, אבל הגשם לא ירד. היא רצתה לבכות,
כל כך רצתה, רצתה לצעוק. רצתה להגיד לו את כל מה שהיא הרגישה,
אבל משהו בתוכה היה שונה, משהו בתוכה התבייש.
אמרו לה לקלל אותו, להרביץ לו, לאחל למותו, אבל היא הרגישה
שהיא לא יכולה לעשות את הדברים האלה. היא הרגישה אליו מין יראה
כזאת, אולי יותר תקווה, שאולי הכול יסתדר וזה סתם שטויות שלה.
אבל ברגע שהיא ניתקה, כי הייתה חייבת לנתק, היא הרגישה אפילו
יותר גרוע מבעבר.
געגועים, כן, זאת המילה המתאימה לתאר את מה שהיא הרגישה.
עברו הימים, החודשים. והיא הרגישה חור. חור בלב. חור כל כך
גדול, שאותו אף אחד לא יכל למלא.
היא לא שלטה על עצמה יותר. החלומות עליו היו כואבים, והיא
האשימה את עצמה. מידי פעם תיארה לעצמה מה הוא עושה באותו זמן,
והאם הוא עם אותה בחורה, שהעדיף על פניה.
הוא בלבל אותה. גרם לה לחשוב דברים שנשבעה לא לחשוב. יותר
מהכול, הוא היה ידיד, והוא לא היה שם בשבילה באותו רגע שהכי
הייתה זקוקה לו. המבטים נהיו קרים, הדיבור נהיה רציני ומגעיל,
והיא הרגישה שהוא מתעלל בה.
השנים עברו, הגוף שלה המשיך לתפקד, החיוך התנוסס על פרצופה,
היא דיברה, צחקה, הכירה, אבל הנפש שלה הייתה עדיין לקויה. משהו
בתוכה עדיין זעק, כעס, סירב להמשיך לתפקד.
משהו בה היה שגוי. העצב הפך לטינה, היא כל כך שנאה אותו, על
איך שהוא עזב אותה ככה, איך שלא עצר בעדה שרצתה להתנתק ממנו.
איך לא חזר.
הוא הרס את חייה. כן, היא חשבה, הרס אותה כל כך. היא כבר לא
חזרה להיות מי שהיא. הפכה לקרה, אדישה, הפסיקה להאמין באנשים,
בטוב שלהם. טוב?! היא גיחכה, איזה טוב?! והמשיכה הלאה, מותירה
הרבה דמעות וכאב. היא שנאה את כולם, את כל אלה שניסו להחזירה
לאהוב, שניסו לגרום לה להתחבב עליהם, ואיפשהו לפגוע בה. היא לא
יכלה להכיר גם את האנשים שאולי כן היו שווים את זה, ואולי בגלל
זה תישאר בודדה. השנים לא עשו לה טוב, היא רק נהייתה בודדה
יותר ויותר.
האנשים נטשו אותה, כרגיל. והיא נשארה לבד. בודדה. כמו שתמיד
הרגישה.
הקור חדר לגופה, והיא התקשתה לישון בלילות, מידי פעם זעקה
לאותו אחד שהאמינה. אותו אחד שגרם לה להאמין שאולי קיימת אהבה.

אהבה... היא חשבה על המילה הזאת, בדיחה טובה. איזה אהבה? בחיים
לא חוותה אהבה ובחיים לא תחווה.
הכול רק שלל פגיעות שפגעו בה כל כך. היא שוב התהפכה בלילות,
שוב חושבת על עצמה. שוב חושבת עליו. על אותו אחד שלא טרח
להישאר, זה שגרם לה להרגיש אחרת ועזב, זה שהיה ידיד טוב שהפך
למין מפלצת שלעולם לא תחזור לאהוב, זה שהרס את חייה, היא כבר
לא תאמין באנשים. כבר לא. אבד האמון אחרי שהוא פגע בה. שגם הוא
עזב אותה כשהיה לה קר.
אך למרות הכול, באותם לילות קרים, לא חשבה על אחר מלבדו.
התהפכה וניסתה להירדם, אבל חשבה  על אותו אחד, וגם אז, למרות
אותם השנים, היא רצתה להגיד לו את כל מה שהרגישה, אבל היא לא
יכלה. כבר היה מאוחר מידי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מבינה
בשביל מה הם
צריכים חדר!






סחמה מתרגזת על
הארונות


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/12/05 0:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חני נשיא

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה