אני והיא, אנחנו שונות בתכלית.
אני תמיד שמחה והיא שקועה בעצב.
אני נאמנה והיא פוחדת ממחוייבות, מאהבה.
אני שלמה עם עצמי, עם מעשיי והיא לא מאמינה במושג שלמות.
היא מתביישת ללכת ברחוב.
אני שואפת להצלחה והיא עסוקה בלפחד מכישלון.
אני בסדר עם כולם והיא פוחדת להיות בסדר, פוחדת להיפגע.
אני חולמת חלומות והיא טוענת שהפסיקה לחלום, שאין טעם.
אני מאמינה בפיות, במלאכים והיא כבר הפסיקה להאמין, גם בעצמה.
לי יש המון חברים והיא תמיד מרגישה בודדה.
אני אוהבת את כולם והיא שונאת, בעיקר את עצמה.

אני והיא, החברות הכי טובות.
אני מספרת לה הכל והיא מספרת לי, את הרוב.
אנחנו יושבות יחד שעות ומדברות, ומדברות, יום ולילה.
ואז בבוקר, כשאני קמה ומביטה בראי, אני רואה שם אותה, עומדת
מולי, מבויישת.
אני תמיד רוצה לומר לה שיהיה בסדר, כי כזו אני. אבל היא לא
נותנת לי.
היא משתקת, משתתקת.
אני והיא, אנחנו שונות בתכלית.
אנחנו גוף אחד, יישות אחת.
אני זו היא והיא אני.

אז מה צודק? ומה נכון? ומי אני בכלל???