בחבל מרוחק אחד בדרום רוסיה גרו איכרים טטרים וקלמיקים. מאחר
והם לא התלהבו מן המהפיכה, שלחו השלטונות לשם תגבורת בדמות
חברי מפלגה, אידיאולוגים מחוייבים, רבים מהם ממוצא יהודי. עם
הזמן סר גם חינם של אלו בעיני השלטונות. חלקם הוגלו, חלקם
הומתו. גם תנאי החיים הקשים בפרובינציה והמחסור שפקד אז את
הארץ כולה לא היטיבו איתם. רבים מהם מתו. בשל ההגליות והמיתות,
רב שם מספר היתומים. הקימו להם השלטונות בית יתומים בקומתו
הראשונה של מנזר נטוש במרכזה של עיר המחוז.

היה זה בנין רבוע לחלוטין בן שתי קומות. ארבעת צדדיו היו
תחומים בפרוזדורים ארוכים וצרים שבהם חלונות גבוהים. האור שבקע
מהם האיר רק בקושי את פנים הבית. בקומה העליונה של אותו מבנה
השתכנו משרדי העיריה ושלטונות המחוז. כל בוקר היו פקידי השלטון
עוברים בדרכם לעבודתם דרך פרוזדורי בית היתומים, ומדי פעם היה
תועה ילד אטום מבט אל המשרדים שלמעלה. שתי הישויות, העיריה
ובית היתומים חיו איפה זו לצד זו ולעיתים זו בתוך זו בהתעלמות
הדדית. המשרדים שלמעלה היו מעוטרים בדגלים אדומים ובתמונות
לנין וסטלין, ואילו בחדרי בית היתומים עוד ניתן היה למצוא
איקונין ותמונות נזירים קדמוניים, ביניהם סבבו הילדים היהודים
ואומנותיהם הטטריות והקלמיקיות.

כאשר פלש הצבא הגרמני לרוסיה נכנסה יחידה מיחידותיו אל הבנין.
הגרמנים שיכנו שם את מפקדת העיר והמחוז, תוך שהם מסתמכים על
האדמיניסטרציה והמסמכים שהשאירו הסובייטים. מאחר והאיזור היה
מרוחק ותושביו לא אהדו את שליטי מוסקבה ולא התנגדו לאויביו, לא
הקדישו לו הגרמנים תשומת לב רבה מדי. היחידות שנשלחו לשם
הוחלפו בתדירות. לרוב היו אלו אנשי מילואים מבוגרים ומשועממים
שהתעניינו אך במעט במה שנעשה בממלכתם החדשה. משהורע מצבה הצבאי
של גרמניה, נשלחו חיילים אלו לחזיתות בהן קשתה הלחימה, והוחלפו
בחיילים עייפים אף יותר.

בשל אדישותם של הגרמנים, המשיכו החיים בבניין במסלולם הרגיל.
מדי בוקר היו הבורגנים בני הארבעים מדורטמונד או פרנקפורט
עולים במגפיהם אל הקומה העליונה, פורסים מפות ומנסים לפענח
תכתובות ישנות בכתב קירילי. בוקר בוקר היו בוהים בהם היתומים
בני העשר והאחת-עשרה היחפים ושחורי השיער. איש לא פנה אל האחר
בדברים - כשם שהיו הדברים תמיד. תמונות סטלין בקומה העלינוה
הוחלפו באלו של היטלר, אך הנזירים הזועפים המשיכו להביט מקירות
הקומה התחתונה. אלא שהמלחמה, המחסור המתמשך והניתוק ממרכזי
השלטון גרמו לשינויים משלהם. עובדי בית היתומים לא קיבלו את
שכרם כבעבר אלא לשיעורין ובמקוטע. האספקה למזונם של הילדים
הלכה והצטמצמה. חלק מן העובדים נטשו, ועיסוקם של אלו שנותרו
התרכז בדאגה לצרכיהם הם. בחורף שהו מעט האומנות בחדר המחומם
היחיד שבבנין ועזבו את הילדים לנפשם.

באחר צהריים דלוח אחד באמצע הסתיו טיפסו כמה ילדים אל אחד
החלונות הגבוהים שבפרוזדור וקפצו ממנו לחצר שמסביב. משם חמקו
החוצה לרחוב. עוברים ושבים התנכלו להם. בבורחם מפני השיכורים
ונערי הרחוב, הגיעו הילדים אל מחוץ לעיר. הם היו כעשרים. איש
לא רדף אחריהם או ניסה לחפשם. בשולי העיר והכפרים שמסביב נברו
בערימות אשפה ולעיתים גנבו ממשקים חקלאיים. כמה מהם מתו מקור
ומרעב. החורף ההולך וקרב דחק בהם לחפש מחסה.

במנזר הישן שהיה לבית יתומים ולמושב השלטון חי אדם בשם ארתור
קרמר. אף כי היה בן למטה משלושים, מראהו היה כשל בן חמישים.
הוא היה אפור, גבוה וכחוש. עדשות עבות הסתירו את עיניו, ומעיל
אפור עטף לאורכה את גזרתו הנכפפת והולכת. ארתור קרמר היה איש
נחבא אל הכלים: הוא דיבר מעט ותמיד בלשון לא מובנת. כאשר פנו
אליו עובדי בית היתומים, ענה להם בגרמנית. מעילו האפור ופניו
הבהירים אמרו כי גרמני הוא, ובקלות ניתן היה לחשוב כי הוא
משתייך לנידחי הוורמכט שבקומה העליונה. בפעמים הבודדות שפנו
אליו החיילים, ענה להם ברוסית, ושערו הכהה אמר כי בן המקום
הוא. לאמיתו של דבר היה לבלר בעיריה הישנה. הוריו היו פעילים
סוציאליסטים מגרמניה שהצטרפו אל שורות המהפיכה הרוסית ונשלחו
לחזק את אחיזתה בדרום. גורלם היה כגורל אידיאולוגים יהודים
אחרים, וכשהיה ארתור קרמר בן חמש עשרה נלקחו ממנו ולא שבו.
מאחר והיה משכיל מאוד, הוא הצליח לתמוך בעצמו בתרגום ובהוראה,
ולאחר מכן בעזרת עבודתו בעיריה. ניתן לו חדר קטן במבנה העיריה,
וממנו היה מגיח מדי יום כדי לפתוח את המשרדים בפני הבכירים
ממנו. הוא היה מכין עבורם את התכתובות שעליהן היו אמורים
לעבור, ולעיתים קרובות גם מעיר הערות בכתב על עיניינים שונים.
ביישנותו ואפרוריותו, שהיו עלולות להיות לו לרועץ במקום אחר,
הגנו עליו כאן, שכן בקושי השגיחו בו. קיומו היה למובן מאליו
בעיני בעלי השררה שהיו תלויים בשירותיו יותר ויותר.

ארתור קרמר ידע מה משמעותה של הופעת הגרמנים. בניגוד לרוב
תושבי המקום, הוא ניחש במדוייק את קיומה של מדיניות ההשמדה,
ואף השלכותיה עליו היו לו ברורות. אולי גם הקדורנות וראיית
השחורות שהיו באופיו סייעו בכך. ביום שבו נכנסו החיילים
הראשונים אל הקומה העליונה בבניין, פינה ארתור קרמר את חדרו,
שרף את ניירותיו והשליך את ספריו. בהכירו את הבניין, מצא גומחה
בקצה התחתון של אחד מגרמי המדרגות. גודלה היה כגודל מלונה,
והיא היתה מלאת פסולת, אך בשל כך התאימה למטרתו. שם שהה רוב
הזמן. כשתכף עליו הרעב, היה יוצא וסובב בפרוזדורים, עד שמצא
שאריות שהיו ראויות לאכילה בדוחק. אז היה ממהר לחזור לפינתו
ושכב שם ללא נוע.

מספרם של החיילים הגרמנים הלך ופחת, ושליטתם במחוז הלכה
והתרופפה. כדי לתקון זאת, חימשו כמה יושבי קרנות ברובים
מיושנים, שיחדו אותם בסיגריות ובטובות הנאה אחרות, ופקדו עליהם
לפטרל בחוצות. המיליציה היתה אכזרית מן הגרמנים, ואנשיה הכירו
את המקום טוב מן הגרמנים. פחדו של ארתור קרמר הלך וגבר. כאשר
הגיעה בסוף שנת 1944 הפקודה לאסוף את כל היהודים ולהובילם משם,
היו אלו אנשי המיליציה שביצעו אותה. קומתו התחתונה של המנזר
הישן כמעט התרוקנה. האולמות והחדרים שממו. לעיתים שיכנו בקומה
התחתונה משמר קטן של המיליציה, אבל לרוב השתמשו בחלליה כמחסן
לחפצים שאיש לא ידע מה לעשות איתם. חביות בנזין ריקות, ארגזי
תחמושת שבתכולתם נעשה שימוש זה מכבר, חומר משרדי שאין לו דורש
- כולם הושלכו לשם כלאחר יד. ארתור קרמר נהנה עכשיו מחירות
יחסית, שכן רק מעט אנשים נקלעו לפרוזדורים שמסביבו, אך יכולתו
להסוות עצמו כעובד בית היתומים פחתה גם היא. הסכנה גברה מאוד.
עם זאת, ידע ארתור קרמר ממעט המידע שנפל לידיו שימי הכיבוש
קרבים לקיצם.

לעיתים היתה דעתו קרובה להתערער מן הקור, הרעב, והשכיבה הדוממת
במלונתו. הוא הביט בעצמו וראה חיה קטנה הנלחמת על פירורים
ושיירים. התבונה, שינן לעצמו מתוך איזה חיבור פילוסופי שקרא
בנעוריו, אינה מייצגת את השכל הקר וחישוביו מול הגוף; היא
נטועה בגוף ומייצגת דווקא אותו מול שרירות הקוסמוס. עלי להשתמש
בתבונתי כדי שגופי יחיה וימשיך לשאת עליו את משא זכרונותיו
והגיונותיו.

בחיפושיהם אחר מזון ומחסה הגיעו כמה מבורחי בית היתומים לבקתתו
של שומר המסילה. היה זה אדם מבוגר, נמוך, ורפה שכל במקצת.
מושבו היה בשני צריפי עץ, שהאחד שימש אותו עצמו, והאחר את צרכי
הרכבת ובו שוכנו קורות עץ, חלקי מתכת, ומיכלי צבע וטרפנטין.
האיש הניח לילדים לישון באחת מפינות המחסן. בתמורה היה עליהם
לסייע לו בעבודתו. את אחת מן הילדות, שהיתה בוגרת מן האחרים
במראה, לקח אליו.

ויטה גרינשפן היתה בת פחות משלוש עשרה כאשר לקח אותה שומר
המסילה אליו. אין לדעת מה הרגישה או חשבה אז, שכן מבטה שצבעו
ירוק מעופש לא הסגיר אלא אדישות גדולה לסביבתה. יתכן שבהשוואה
לקור, לרעב ולפחד שחוותה עד אז היה עיניין זה פעוט עבורה. אולי
אף ערכה-היא עלה בעיניה. מכל מקום, יתומתה של נינה גרינשפן,
שהיתה כובסת במרפאת הפועלים עד שחלתה ומתה, חיה שבועות מספר
בבקתתו של שומר המסילה כאילו היתה אשתו. קיום זה נפסק בבת אחת
כאשר שניים או שלושה מחבריה הילדים פגשו בשיטוטיהם חייל גרמני
יחיד קרוב למסילה. נערים אלו, שהתרגלו לגנוב מכל הבא ליד,
השגיחו בתרמילו המלא של החייל וניסו לגונבו. הוא שם לב לכך
מייד ואמר להם במבוכה, נייט, נייט. אולי זיהו הנערים את טוב
ליבו וחולשתו של אותו חייל, ואולי פעלו מתוך פחד. אחד מהם אחז
בקורה שניתקה מן המסילה וחבט באותו חייל בראשו. האחר קרע ממנו
את נשקו וירה במצחו.

למחרת הגיעו חיילים גרמנים מלווים באנשי מיליציה אל בקתתו של
שומר המסילה וירו בו למוות. את הנערים נעלו במחסן העץ והעלו
אותו באש כשהם בתוכו. את ויטה גרינשפן לקחו איתם, שכן מראה היה
כשל איכרה בוגרת  והם לא העלו על דעתם שהיא השתייכה לחבורת
הנערים. אנשי המיליציה היכו אותה קצת, קשרו את ידיה וגררו אותה
אל מפקדתם שבמנזר הישן. הם שיכנו  אותה בקומת בית היתומים
הנטוש, באחד מן החדרים שמהם ברחה חודשים קודם לכן. הגרמנים
ניסו לחוקרה, אך אטימותה ועילגותה ייאשו אותם. מספר ימים היתה
כלואה בבית היתומים, קשורה לכיסא. מעט מזון הביאו לה, ואף כמה
מאנשי המיליציה גילו חיבה כלפיה, אך נראה היה שאיש אינו נותן
דעתו עליה. עד כדי כך ששכחו ערב אחד לנעול את החדר בו היתה
עצורה.

בשעה קפואה לפנות בוקר, שבה נרדמו אנשי המשמר ואלו שלא נרדמו
וודאי היו שקועים בעיניניהם, נכנס לחדר ארתור קרמר, התיר את
החבלים בהם היתה ויטה גרינשפן קשורה, ולקח אותה לחלק הסמוי של
הבניין בו חי בשנות המלחמה. אנשי המיליציה לא ייחסו חשיבות רבה
להיעלמה. כדי להצדיקו בפני הגרמנים, סיפרו להם כי היא טפסה מעל
לגדר הבנין בעת שנלקחה לעשות צרכיה.

זמן לא רב לאחר מכן נכנסו חיילי הצבא האדום לעיר. הגרמנים
נלקחו למחנות שבויים, ואילו אנשי המיליציה שנתפסו הומתו מייד
כמשתפי פעולה. ארתור קרמר שב למשרתו בעיריה. ויטה גרינשפן היתה
בגיל בית הספר, ומאחר ולא היתה לה משפחה היתה אמורה לחזור
לחסות המדינה ומוסדותיה. אלא שבאי-הסדר הכללי תשומת ליבן של
הרשויות היה נתון לעיניינים דוחקים יותר. בארעיות שאפפה הכל,
נותרה ויטה גרינשפן בחדרו החדש-ישן של ארתור קרמר. אדם זה, שלא
ידע אישה עד אז, היה מסוחרר מקרבתה של נערה מתבגרת שהיתה תלויה
בו לחלוטין. הוא העריך את גילה כשש-עשרה. היא, מצידה, הכירה
כבר את המחיר שאותו היה עליה לשלם תמורת חסות. קיום זה אף היה
עדיף בעיניה על שיבה לבית יתומים, והיא אמרה זאת לארתור קרמר.
מאחר וכך אמרה, פטר ארתור קרמר את נקיפות המצפון שמן הסתם היו
לו ואימץ אותה  אליו.

זמן מה לאחר מכן נדרש ארתור קרמר לשרת את ברית המועצות
כמתורגמן בשטחי הכיבוש החדשים. אף כי ברגיל לא היו מאפשרים
זאת, קשריו הנושנים עם שליטי המחוז הועילו וויטה גרינשפן
הורשתה להתלוות אליו. הם שוכנו במבנה הרוס למחצה בברלין, סמוך
לגבולו של שטח הכיבוש הבריטי.

משעה שהגיע לברלין נדמה היה לארתור קרמר כאילו נולד מחדש. פני
האנשים, גינוני החוצות, שמות הרחובות ובעיקר השפה הגרמנית
דיברו אליו כפי שהפרובינציה הסובייטית ממנה בא לא דיברה אליו
מעולם. השבויים הגרמנים ופקידי הממשלה המובסת איתם שוחח היו
קרובים אליו ממה שהיה איש רוסי כלשהו. הוא לא ידע להכיל או אף
לקרוא בשם להתרגשותו, והמצוקה שבמחשבה על חזרה קרובה לרוסיה לא
נתנה לו מנוח. אולי לכן לא שם ליבו להריונה של ויטה גרינשפן.
זו החלה בכל מקרה להיות מעמסה עבורו. נוכחותה השותקת והגסה
מאוד העיקה עליו, ושום מידה של קסם גופני לא היתה יכולה לכסות
זאת.

ויטה גרישפן עצמה היתה אדישה לברלין כפי שהיתה אדישה לכל מקום
אחר. שממונה הופג במקצת בעבודות ניקיון שלקחה על עצמה, תחילה
במשרדי הכיבוש הסובייטי, ולאחר מכן במקומות אחרים בעיר. מאחד
ונחשבה בת משפחה של איש מאנשי הכיבוש, הותר לה לעבור במחסומי
צבאות הברית השונים. היא נקתה לשכות של קולונלים בריטיים ושל
סוכנויות הסעד שצצו בעיר בתקופה ההיא. אחד ממעסיקיה היה מאנשי
ההסתדרות הציונית שנשלחו לאירופה לטפל בפליטים ובעקורים
יהודיים. משהבין כי יהודיה היא, שאל אותה אם ברצונה לחזור
לרוסיה. ויטה גרינשפן נועצה בארתור קרמר, שהלך בתורו לשוחח עם
אותו עסקן ציוני. איש זה היה ממולח וחמקמק. הוא הבין את
העדפותיו של ארתור קרמר ומצא דרכים לפרוט עליהן. בתל-אביב, אמר
לו, יש קהילה גדולה של יוצאי גרמניה, וכולם משכילים עד מאוד.
שוכני המקום מכבדים אותם ביותר, ואף קוראים להם "יקה" בשל
בגדיהם האירופיים. יכול אתה לעבור את העיר מקצה לקצה ולשמוע רק
גרמנית. אם תחזור לרוסיה עם אישה צעירה וילד שייוולד לך במזל
טוב, לא תצא משם עוד לעולם. אבא סטלין ידאג לילדך שיגדל להיות
חייל בצבא האדום, ידבר רק רוסית ויבוז לך ולתרבותך הבורגנית.

אף כי ארתור קרמר תיעב את גינוני הסוחר של האיש הציוני, דבריו
מצאו מסילות ללבו. הרעיון של התחלה חדשה לחלוטין אף ריכך עבורו
את  אי-הנוחות שבמחשבה על קשריו על ויטה גרינשפן. שם, בארץ
רעננה שאינה יודעת עלינו דבר, שוב לא נהיה גילנו ומוצאינו,
חשב. נוכל להתחיל להיות אנו עצמנו. ארתור קרמר גנב כמה חותמות
ממשרדים סובייטים וחתם בעצמו על ניירות שאיפשרו לו לצאת
מברלין. באמצעות היכרותם עם רשויות הכיבוש הבריטי בברלין השיגו
ויטה גרינשפן וארתור קרמר אשרת כניסה זמנית לשטחי המנדט הבריטי
בפלסטינה. בגניבה יצאו מן המתחם הסובייטי בברלין, ובקייץ של
1945 מצאו עצמם ברחוב מרחובותיה של תל אביב. זמן לא רב לאחר
מכן ילדה ויטה גרינשפן ילד בריא. היא רצתה לקרוא לו ויטלי, שם
שנדמה היה לה כי הוא דומה לשמה שלה, אך המיילדות והלבלרים בבית
החולים דחקו בה לתת לו שם עברי. שכנתם המבוגרת והערירית, שגם
שמה היה ויטה, סייעה לוויטה גרינשפן לטפל בו.

תל אביב לא היתה מה שהבטיח האיש הציוני לארתור קרמר. רוב
האנשים שפגש לא ידעו גרמנית אלא בצורתה היידית, המעוותת
בעיניו. רובם היו צעקניים וקצרי רוח. המקום עצמו היה מחניק
בחומו וכעור בפרטיו. אך כאשר שקל סביבה זו מול החזרה שהיה צפוי
לחזור לעולם הרוסי ממנו בא, ראה ארתור קרמר צדדים חיוביים
במקומו החדש. פרנסה מצא כמתרגם וכיועץ בהוצאת ספרים שעסקה
בתרגום ספרים מדעיים. לאחר מכן אף כתב מספר רשימות לעיתון
הארץ, שבעיני עורכו נשא חן מאוד. ארתור קרמר לא היה ציוני.
מלכתחילה סלד מן הלאומיות ומכל תפיסה קולקטיבית אחרת. אך
הפסימיות שלו וניסיון חייו עשו אותו חשדן ומריר. ככל שהיה
ביישן ומאופק בהתנהגותו, כך היה מיליטנטי בהשקפותיו המדיניות.
הוא כיבד את האנגלים ביותר, אך ראה בהם אויב כשם שראה בכל
שלטון. את הערבים שנא בכל מאודו מן הרגע שפגש את הראשון שבהם,
וכך גם את היהודים המזרחיים שבעיניו נדמו לערבים. אלו ואלו
נראו לו חייתיים וצמאי דם, הניגוד המוחלט של האירופאיות
הקוסמופוליטית שעבורו היתה מולדתו האמיתית.

בשבתו בתל-אביב החל להתעניין בפלגים אקטיביסטים. האנשים שהיו
ידועים ככנופיית שטרן משכו את ליבו, גם בשל האידיאולוגיה שלהם
שלא נטתה לשיתופיות ימנית או שמאלית, וגם בשל מעשיהם הנחרצים,
בין אם אלו היו נגד האנגלים או הערבים. מכולם רחש כבוד לאנשי
האקדח שביניהם, דוגמת יזרניצקי הגוץ, שעל מעשיו סבבו שמועות
אפלות. הוא החל ללכת לפגישות של חוג משכילים שהיו קרובים
בהשקפותיהם להשקפות הכנופיה. שם קראו פרקים משופנהאואר וניטשה
שנראו להם כתומכים בדעותיהם, שתו ספירט מהול וברנדי זול,
והתלוננו על שטחיותה וגסותה של ההנהגה הציונית. ארתור קרמר מצא
צידוקים לדעות הקבוצה דווקא בקאנט ובמקס ובר, שהיו חביבים
עליו: משעה שנתערערה סמכותה של הדת הטרנסצנדנטלית בעולם, אמר
לחבריו, לא נותר לנו אלא להגדיר את עצמנו מכוח הסובייקטיביות
שלנו - וזו הלאומיות החדשה שלנו שאינה יודעת דבר פרט לעצמה.
בקולקטיב כמו באינדיבידואל, אין תבונה מחוץ לגוף, והגוף הוא
הקהילה.

פגישותיהם נערכו בקומתו השניה של בית מגורים בעיר. בתחילתה של
כל פגישה היו נועלים את הדלת ומגיפים את התריסים, שכן דימו
המשתתפים ששוטרים אנגליים בעקבותיהם. באחת מן הפגישות האלו
נשמעה נקישה בדלת. המשתתפים הצעירים יותר, וארתור קרמר בתוכם,
מיהרו אל חלון המרפסת וקפצו ממנו. המשתתפים המבוגרים יותר שמעו
שליד הדלת עמדה אשה, שכנה ככל הנראה, שבאה לבקש דבר מה. קרמר
נפצע מן הקפיצה, ודעתו היתה סחרחרה עליו. מחשבותיו היו משובשות
לחלוטין: האם עליו לברוח לביתו ולנעול עצמו שם, או שמא עליו
לנער מעליו את רודפיו במרוץ עיוועים? אם ייתפס, מה ייעשה בו?
האם להתנגד בכוח למעצר? הדם שניגר על בגדיו, נשימתו המהירה
מדי, אבדן העשתונות שבו היה שרוי, ואולי הסביבה הלא מוכרת די
צרכה בה שהה גרמו לכך שהוא רץ הישר אל מתחת לגלגליה של משאית
חולפת.

מה תעשי עכשיו, שאלה ויטה בובע את ויטה גרינשפן. את כל כך
צעירה ועם חיימקה הקטן. בת כמה את, עשרים? עשרים ושתים?

אני בת ארבע עשרה, ענתה ויטה גרינשפן ללא עפעוף.

ויטה בובע התיישבה במקומה. זמן רב לא אמרה דבר. לא יכול להיות,
אמרה לבסוף. ויטה, את עכשיו באבל. את קצת מבולבלת. לא יכול
להיות שאת בת ארבע עשרה.

אני בת ארבע עשרה, ענתה ויטה גרינשפן ללא עפעוף.

ויטה בובע הביטה בה. אולי לראשונה. גופה של ויטה גרינשפן היה
כבד ושופע מטיבו. היא הניקה, והדבר שיווה לה מראה בוגר אף
יותר. אך ככל שסקרה ויטה בובע את פניה יותר, כן נבטה בה הכרה
אחרת: משהו בצורתם של האף והעינים, משהו בהבדלי הגוונים בין
השפתיים לעור שמסביבן, משהו בתנועות. כן, אמרה לבסוף. את ילדה.
את ממש ילדה.

מאותו יום אימצה ויטה בובע את ויטה גרינשפן כאילו היתה בתה,
ואת חיים גרינשפן כאילו היה נכדה. היא בישלה להם, דאגה לשנתם,
והלכה איתם למרפאה כאשר היו חולים. ברשותה היתה הקצבה קטנה מן
ההסתדרות הציונית שם עבדה רוב ימיה, והיא פרנסה בעזרתה את
משפחתה החדשה. תחילה אסרה על ויטה גרינשפן לעבוד, אך עם הזמן
הבינה שזו אינה מתכוונת לחזור ללימודי בית הספר בשום צורה.
בינה לבין עצמה הודתה שגם לא היה טעם בכך, שכן שכלה כמו גופה
הגיע למיצוי יכולותיו ולא היתה תכלית להשקיע בו עוד. בבית
הספר, ידעה ויטה בובע, תפגוש ויטה גרינשפן נערים, ולא ירבה
הזמן עד שתהרה שנית. לכן הניחה לה בלב כבד לצאת לעבודות ניקיון
בדירות פרטיות ובבית הכלבו. את הכסף שהרוויחה לקחה ממנה ושמרה
אותו מתחת למרצפת אחת.

חיים גרינשפן נשא את שם משפחתה של אמו הנערה, שמבטה האטום
והירקרק נשקף מפניו. בחריפות שכלו ובקוצר הראיה שממנו יסבול כל
ימיו דמה לארתור קרמר. אך בקומתו הנמוכה והמוצקה, בזרועותיו
החזקות ובהילוכו האיטי דמה לשומר המסילה השוטה איתו חיתה אימו
במולדתה.