נשענת על הדלפק בחנות. חדשות השעה 21:00 רק הסתיימו להן ולי
נותרה עוד שעה עד תום המשמרת.
לאורך כל המשמרת נכנסו ממש מעט אנשים.
זה כבר סוף הקיץ והלימודים החלו לא מזמן - אז מה יש לאנשים
לחפש בחנות כזו?
את מרבית כספם כבר בזבזו על ספרים וכלי כתיבה עבור בית הספר.
את הראשון לספטמבר גם העברתי בעוד משמרת משעממת בחנות ובמהלכה
עברו בראשי זכרונות נעימים של נסיעה עם אמא לחנות הגדולה של כל
השטויות לבית-ספר, הריח של "חדש" של כל הדברים שקנינו,
ההתרגשות הקטנה הזו לפני שנת לימודים חדשה...
זהו. כל זה כבר איננו ואני חיה ברוטינה מוזרה כבר כמעט שלוש
שנים.
המשמרת חלפה לאטה, אנשים - אין ואני, ניצלתי את הזמן לקרוא שני
ספרים חדשים.
תוך כדי קריאת הספר, שמעתי פיצוצים קטנים מבחוץ. הסטתי מבטי
מהספר והבחנתי בזיקוקי דינור מגן האירועים הסמוך.
אני תמיד מתרגשת מזיקוקים. יש בהם משהו יפה, מיוחד, קוסם.

ביום שישי, בעצם שבת בבוקר, שאל אותי אחד מיוחד מדוע אני לא
שמחה, לא מרוצה ושבעצם אין לי שום סיבה להיות כזו - כך אמר
כלאחר מחשבה. הבטתי בעיניו וכל כך רציתי לומר לו שחסר לי, כל
כך חסר לי רגש אחד מיוחד. אהבה. אבל לא יכולתי לומר לו. נאלמתי
דום.
רק הבטתי בעיניו. אילו היה יודע את רחשי לבי...
ובלבי - בלבי היו זיקוקי דינור.