זה היה כבר היום השני שהוא לא יכל לחרבן. הבטן שלו כאבה כאילו
בלנדר הסתובב בתוכה כל הזמן עם קוצים חדים במיוחד. הוא תיעב את
העובדה שאי נוחות גופנית כזו במהותה השפיעה עליו עד כדי כך.
רצה להיות מנותק מכבלי הגוף והנה אלה תפסו אחיזה איתנה ולא
מרפה בנשמתו הדואבת, המזכירה לו כל הזמן, פעם אחר פעם, מאין בא
ולאן הוא הולך.
נזכר לפתע כיצד רצה להיות רוח פעם. לשכוח סופית מכבלי החומר,
החומר הזניח, המבייש, הגועלי הזה שמעולם לא היה לו דבר וחצי
דבר עם מה שהיה הוא באמת. הרי הוא היה רק נשמתו, כך חשב, הוא
היה רק המשקפיים דרכם התבונן בעולם, הוא היה רק העולם עצמו.
דבר, כל דבר פרט לגוף.
מקומו של הגוף לא היה שם. הבשר יכל מצידו להתבשל היכנשהוא.
השאירו אותו רק עם ממשות רוחנית בהתגלמותה, השאירו אותו עם
משהו נעדר צבע, צורה, טעם, נפח ומשקל. השאירו אותו עם משהו שלא
ניתן לכמתו, לכתוב עליו מאמרים פיסיקליים, לחוקרו עד תום
ולמצותו. השאירו אותו רק עם הדבר הזה שלעולם לא יוכל להיות
מובן, ושבכלל מוטב שלא להצטרך להבינו.
ועכשיו? העצירות הזו עמדה להכריעו, תרתי משמע. רצה כבר לחרבן.
השאיפות שלו עברו מכל מיני מחשבות רוחניות על ניתוק וקיום מסוג
אחר, מחוץ לכבלי הגוף, מחוץ לכבלי החברה, מחוץ לכבלי העולם,
למשהו יותר בסגנון: "אם לא אחרבן בזמן הקרוב אני עומד
להתפוצץ". גופו הוכיח לו בפעם המי יודע כמה את מה שהוא עומד
שוב להכחיש בפעם המי יודע כמה פלוס אחד, את שבחר תמיד להתעלם
ממנו במכוון: לברוח ממנו הוא כבר לא יכול. מעולם לא יכל,
ולעולם עוד לא יוכל. הוא היה גופו בכל מובן בו סירב לקבלו,
ולאו דווקא במובן רע במהותו, אך ללא ספק ומעל כל הכחשה, היה
גופו. האם היה גופו חלק מנשמתו או שמא הייתה נשמתו ארוגה בתוך
גופו? כלל לא היה לו אכפת עוד. כל שרצה הוא שהחרא ייצא כבר
החוצה. רצה רק לחרבן את נשמתו כל עוד נפשו בו. האמת שהרגיש
כרגע בדיוק כמו מה שרצה שייצא כבר ממנו.
ואז זה בא. אחרי 3 ימים של סבל מתמשך באה ההקלה. אולי יהיה
הוגן יותר לומר ההארה. הגילוי העצמי. ההגעה לאיזשהו מקום רוחני
שמעולם לא ידע שהיה כלל קיים. הוא כרע תחת הנטל וגילה את עצמו
מחדש באסלה לבנה בביתו. הכאב היה בלתי נסבל. השירותים בהקו
בלובנם המתנשא אל מול כאבו והדמעות שזלגו מעיניו. דמעות של
כאב? אולי. אבל ללא ספק גם דמעות של אושר.
הוא נכנס לשם כל עוד נפשו בו, מיהר והותיר שובל של כבוד עצמי
מפוזר על פני כל הבית. כמובן שנפשו כבר לא היתה בו מהרגע שנכנס
לשם. ניתן לומר אפילו ששם נפשו בכפו או בכיסאו מהרגע שהתיישב
על האסלה המסנוורת בבוהקה ובניקיונה. הוא התיישב וכל חייו חלפו
לנגד עיניו. התקוות, האכזבות, ההצלחות, החידלון, האהבות,
הזיונים, ההקאות, השילשולים, בעיקר, בעיקר השילשולים, העצירות
המתמשכת שהובילה אותו עד הלום, מראות של דלתות שירותים נפתחות
אל מולו שוב ושוב פעמים כה רבות ולכאורה זניחות בחייו, אסלות
עומדות מולו, מהן בוהקות יותר ומהן בוהקות פחות. הוא ישב ונתן
ליום הדין להגיע ולקצור בו ללא רחמים, לתת בו חתיתו ולכרסם בכל
מה שהאמין שאי פעם יכול להיקרא רוחני.
התהליך היה מעבר לבלתי נסבל. אבל ההקלה, ההקלה היתה שמימית.
הוא נזכר בפעם הזו ששכב על גבו, השמש היכתה בו אך בנעימות,
סינוורה אותו מעט, ולידו שכבה הבחורה שכה אהב, זו שהאמין שהיתה
ותהיה שלו לאיזשהו זמן ללא ספק ארוך בהרבה מנצח נצחים, נזכר
בפעם הזו בה עשה מדיטציה וחש כי יצא לחלוטין מגופו, נזכר בפעם
הזו בה ראה את הרוחניות יושבת לבדה על ספסל בגן הציבורי, ואז,
אז הבין: היום היתה לו התגלות רוחנית. יותר נכון לומר, הייתה
לו את ההתגלות הרוחנית. הוא עבר מעבר להבלי וכבלי העולם הזה
וגילה את עצמו מחדש במעשים ולא בדיבורים. הוא יצא מחוץ לגופו
מתוך כאב שלאחריו הקלה ואו אז הבין: גופו היה הוא, היה הוא
גופו, השניים היו יחדיו ולעולם לא ייפרדו. הוא הבין לפתע שאין
לו על מה להתבייש, ההיפך היה הנכון: יש לו הרי רק על מה להיות
גאה. יש לו גוף אשר אבולוציה של מיליארדי שנים טרחה להביאו
למצבו הנוכחי והוא מעז כלל להתבייש בו, לנסות לסלקו מהדרך,
להתעלם ממנו. הייתה זו טעות והוא ידע את זה לפתע, ולא כי מצא
הנאה חדשה, לא כי הבין משהו מיוחד מאוד, פשוט כי חווה את
אורגזמת ההקלה הטוטאלית - זו שבאה ישר אחרי החרא, ישר אחרי כל
החרא הזה.

כמובן (וכמעט הרי אין צורך להזכיר) שאת כל זה שכח די מהר. הוא
חזר לדרכיו הישנות והטיף כנגד הגוף, דרכיו וביטוייו השונים,
הנלוזים כמובן. כמה חבל ששכח את אותו אחר צהריים של פורענות
מבורכת, כאשר הוא, אלוהים, והאסלה הבוהקת כל כך היו אחד, אותו
רגע בו גילה את הרוחניות בכמות די גדולה של חרא.
חבל שלא הקליט את זה או משהו. אולי אז היה זוכר. אבל הרי כולנו
כך. אנחנו נשכח בכל מקרה. אז מוטב שיהיה כך. לפחות היה רגע,
ולו קטן, בו ידע דבר אחד: הרוחניות האמיתית היא באמת דבר
מחורבן.