בשדה נטוש, שם זה קרה.
הזמנתי אותה לצפות בפרפרים סגולים על פרחים אדומים.
או להפך.
שם, מאחורי הבניין החרב זה קרה.
בין גלגולי צחוק ועיניים גדולות מאושר, נקרעה שמלתה.
לא בשוגג.
התכוונתי לכך, קרעתי אותה מעליה, היא לא בכתה.
עדיין לא.
זה לא בה שאני נאבק, באמת.
היא פשוט נקלעה למריבה בין העשב הלח לאגרופי ההולמים.
לא התכוונתי.
ביקשתי רק לחבקה באהבה, ידי רעדו בעוברן על גופה הלבן.
כל הטוהר הזה מושחת עכשיו.
בין ידי.
באמת שלא היה לי זמן להזיל אפילו דמעה,
נשביתי בקסם דמה החם,
מרחתי אותו על גופי, הקר.
אולי יעניק לי הוא את החום?
הדמעות יבשו על עיניה, כבר שעה שאני חופר את הבור.
שלי, לא שלה.
עוטף אותה בסדין לבן,שלא תצטנן בשינתה,
משכנע את עצמי.
פושט את בגדי מעלי, ונשכב.
כריתי לעצמי את הקבר, חשבתי לעצמי.
חיוך עלה על שפתי.
לצערי, התעוררתי בחדרי.
אני זה שהרג את התמימות,
מתי תהרגו אותי?
מחכה לפליטה שתפלח חיים. |