זה מכה בך ממש כמה שעות לפני שהחורף מתחיל, כשחום יולי- אוגוסט
מראה סימני דעיכה והחמסין של כל היום נשבר בשעות הערב המוקדמות
ובמקומו ניתן להרגיש את השיער עף ברוח הקלילה של צפון ת"א.
ואז פתאום יש שיר רגוע בלילה, ברדיו, ברכב. והנהיגה הופכת
להיות הרבה יותר טעונה בכל מיני מחשבות חורף. כאילו הוא כבר
שולח זרועות ארוכות כדי לחבק אותי.

המחשבות המוכרות מהחורף, ופתאום יש דחף לסגור את החלון כי
האינטואיציה אומרת שאוטוטו ירד גשם. היא טועה אבל עדיין...
מכבים את הסיגריה וסוגרים את החלון.
ואז זה רק אני והשיר. והחושך. והכביש הריק...
וזה כבר מתכון לאסון.

אנשים בוהים בך ברמזורים, בדרך כלל הייתי מסובבת את הראש
ושולחת חצי חיוך, סתם בשביל להתגרות, אבל במצב כזה אני אפילו
לא מסובבת את הראש. שימותו. שיפסיקו לנסות להסב את תשומת ליבי
עם מבטים. שיפסיקו לנסות לראות מעבר למה שהם רואים. שיפסיקו
לנסות לחדור לי לנשמה עם מבט ישיר לעיניים. הם לא באמת שם.
ממש כאילו החורף כבר כאן. קריר, יש רוח, וההרגשה הזו...!
פתאום יש חשק למשהו חם לשתות, אבל מצד שני אין חשק לשים את
הרכב בצד ולצאת וכו' וכו', כי באיזשהו מקום זה קצת ישבור את
העומק שתפסתי פתאום. ודי טוב לי וחדש לי ומרענן לי לצלול בעומק
הזה אחרי הקיץ השטחי והארוך הזה.

אתמול בלילה דיברתי עם חבר שלו, והוא התחיל איתי. הרגשתי כל כך
מלוכלכת, כי אולי רמזתי לו איפהשהו משהו שלא התכוונתי אליו.
אני עדיין כל כך מתגעגעת אליו.
כבר ראיתי אותו עם מישהי חדשה. הוא לא יודע שראיתי אותם. לא
נראה לי שהוא חושב עלי בכלל. זה הכי כואב. לא לדעת אם הוא חושב
עלי.

טוב נו, נשאר לי רק עוד קצת מהשיר הזה. ורק עוד קצת מהדרך
ומהחושך ומהשקט. אז אני אצלול עוד קצת.
אולי אני אפילו ארוויח קצת מוזה.