שדות שדות של כאב נפרשים מולי ברגע הבלתי ניתן לתיאור הזה. אני
עומדת מול אינסוף עשבים שוטים הצבועים צהוב צחיח ומרגישה אבודה
כל כך. הלוואי ויכולתי להבין את פשר הסיטואציה הזו או לפחות
להבין מה אני אמורה ללמוד ממנה, אך מוחי ריק מתובנות כעת. לבי
הוא זה שמנחה אותי ברגע הזה. לבי הכואב, חסר המנוחה, שלא מפסיק
ולו לרגע להתאבל על מה שאבד לו, דברים שהיו כל כך יקרים לו.  
"מי שמסוגל לאהוב הוא היחיד שחי באמת", אני נזכרת במשפט שכתבתי
פעם באיזו מחברת כשהיה לי משעמם. האם החיים האלה באמת שווים
לאותו בנאדם שמחליט לאהוב? האם הכאב חסר התקנה הזה שמתלווה אל
האהבה פעמים רבות כל כך, אותו כאב שידעתי אני את שיא עוצמתו לא
פעם, שווה את העונג והתחושה העילאית שמביאה אתה אהבה?

פעמים רבות נדמה לי שהחיים יהיו הרבה יותר פשוטים וטובים בלעדי
האהבה, בלעדי ההתמסרות והתשוקה. הכל יתנהל מכורח ההגיון ולא
יהיה מקום לטעויות חסרות שחר שגורם הלב המאוהב.
העשבים השוטים נעים מדי פעם בהתאם לתנועת הרוח הקלה שמנשבת
סביב. להיות עשב נראה לי עכשיו כל כך טוב. פאסיביות - זו
המילה. אם יקבל מים, יצמח, ייצבע ירוק, יפרח. אם הקיץ יבוא
והיובש יכבוש את הכל ,הוא יתייבש ויהפוך צהוב שוב. אם הרוח
תנשב הוא יזוז. זו תכליתו בחיים, להיות פאסיבי. לפעמים זה מקל
כל כך לחשוב שלכמה ימים בחודש הייתי יכולה להיות פאסיבית. ללא
מחשבות, ללא תהיות, ללא כאב. לשכוח לרגע מכל מה שהטריד אותי עד
אותו זמן ולנוע עם הרוח, להיצבע בצבעי העונה, לפרוח, להתייבש.

למרות הכל מה שהבנתי על בני האדם בכל המחשבות והתהיות וניסיון
החיים, הוא שבני אדם ניזונים מאהבה. קשה לי להאמין שישנם בני
אדם שאין להם יכולת או לרצון לאהוב, או להיות נאהבים. כי הרי
"מי שמסוגל לאהוב הוא היחיד שחי באמת", היחיד שיכול להרגיש בכל
עוצמתן את כל הרגשות, להיות ער לכל הצבעים המקיפים אותו, לכל
הצורות. כאב האהבה מביא להתפכחות, לראייה מחודשת ונבונה יותר
של הדברים. ההיסחפות אחריה יכולה לעתים להוביל לעיוורון מסוים
שגם הוא יכול להיות טוב. הפסקה מהיומיום השוחק ומן המחשבות
והתהיות והיכנעות לאושר ולתשוקה. אדם שלא התאהב בחיים לא יכול
לחוות את החיים עד הסוף. תמיד יהיה לו משהו חסר גם אם הוא לא
מודע אליו לחלוטין.
עצם האהבה, בין אם היא הדדית ובין אם לאו, היא מושא החיים.
האהבה היא זו שמבדילה אותנו מן הטבע, שנותנת לנו רגישות
ופגיעות וחוזק. היא נותנת לנו כוח לא להיות כמו החיות והצמחים.
היא זו שמנחה אותנו ברגעים הכי קשים שלנו. אליה אנו מייחלים
בסוף כל יום לפני שעיננו נעצמות.

שדות שדות של כאב פרושים מולי. מדי פעם הרוח מניעה את העשבים
אנה ואנה. לבי רוצה לנוע אתם אך הכאב שבו משתק אותו. הוא אינו
יכול להיות פאסיבי גם אם ארצה בזה מאוד. הוא אינו יכול להיכנע
לתשוקותיו ודמעותיו, הם חזקים מכל משב רוח. הלב שלי חי. הוא
פועם, הוא מתגעגע, הוא בוכה. ולמרות שהייתי רוצה מאוד להיות
חלק מהשדות האלה עכשיו, אני יודעת שעם כל הקושי הכרוך בכך,
עכשיו אני חיה באמת.