לא החלפנו מילה שבועיים.
הזמן נראה כמו נמלים שמתפשטות על מרצפות החדר, וצובעות את
הקנים שלהן לרמזורים ארוכים באוטוסטרדה ריקה לעת ליל.
אני כבדה יותר עכשיו, בשביל לגרד אותי מהמיטה צריך לקחת הרבה
אוויר, ולהשליך כל שקית אשפה מחוץ לחלון כדי שהריח של הגופות
לא יתפוס עובש על הבגדים שלהם (עצלן, דווקא אותן לא הפשטת).
החלטות שגויות צוחקות לי בהזיות, מעוררות תמיהה גם בבוקר שמיד
אחרי מועד הפורענות שלו. היו קוראים לי מופקרת, ולך אנס, לולא
קשרת את הלב שלי כל כך חזק לתחנונים העלובים שלך. הצבעים
מופיעים לי בתור כתמי פשע. הכחול מעל האישונים שלי מגביר את
החשש לאנמיה (אני לבנה כמו הגברות הנעלות מהמאה הקודמת, מתהלכת
כמו טווס במסדרונות, עד ששוכחת כי אין לי אביר, אלא סתם גבר עם
שריון מתחת לבגדים).
לעיתים הוא נטה להגזים, "אני אקח אותך מכאן, ואבנה לך טירה
שתוכלי לשקוע בפנטזיות שלך, ולכתוב כל היום כמו בן אדם מת".
בסופו של דבר, הוא צבע לי כיסא וקנה לי מחשב נייד כדי "שאמלמל
כמה דברי סרק ואמשיך לציית להוראותיו".
העבודה האמיתית שלך תהיה ניקיון נמלים אם תמשיכי כך.

הבהירות שלו משגעת אותי.
יצא לי לחשוב כמה פעמים על העובדה כי בן אדם שמזכיר אותי
במובנים רבים, שונה ממני מרצפות שלמות.
כשהוא גומר מתגלגל לצד השני ומזמין אותי אחר כך בקריאה עייפה
מהמקלחת להצטרף אליו.
כשאני מסיימת טיעונים בתוך השירה, כמעט בכל הזדמנות - עדיין
ההרגשה של ריקניות ממשיכה לגאות אצלי, לעולם לא מניחה לי
להיכנס למקלחת,
לשטוף את חריצי האורות מפניי הערמומיות.

מבגרת אותנו הידיעה של קץ.
שהבוקר יפצע את המיטה (אני מכירה אנשים מסוימים שהתעוררו עם
שריטות עמוקות בתוך הכר שלהם),"בוקר הוא יצור מסוכן שאין
לרסנו".
איך הוא מנשים חפצים מסוכנים שאין לו יותר במי להילחם.
שתפסיקו להפיק תועלת מבריאתכם, מהנשיות שלכן, מהעקביות של
התאהבות ודחייה.
הוא לא יודע שאני בן אדם שונה בטירות שלו. שאני מתעבת את
הבורות שלו, את שגיאות הכתיב, את העייפות מהעליבות האנושית,
מהחריפות של נשים צעירות עם מחוך הדוק שנתפר עוד מדורות
קודמים, ושיקרו שנועדו אך ורק להן.
טבעות הזהב שלי מסנוורות בחורים כמוהו, הגוף הרזה והצנום מעבד
את הפורנוגרפיה הסוטה שלהם לעיסה ובולע הכל בבת אחת.

הבוטות כמו גומי נצמדת לאצבע שלי, שוב לקחו לי את המפתח של
החדר למען ריסון ההפקרות שלי, שלא אנשוך את הדלת והיא תתפורר
כמו מקל יבש - אחרי לילה לא נעים.
הכל נראה שונה בלעדיך. לא צופרים לי ברחוב שאסתובב ואדביק חיוך
לשפתיים של מוכר ארטיקים מהול בצבע מאכל סרטני, הדוור לא דוחף
בכל כוחו את הניירות הצבעוניים שנהגת לקשט אתם את האפרוריות
בתחנוני לשקט מכל המולת שוקי השגרה, עם באזרים מלאי זרים
ששולחים לי מבטים נוקפים לתוך המחשוף, וממלחים את קלטות
הוידיאו בביצור המיטה והעלאת נוסעות שקצת כמוני, מחפשות אדם
שבטעות ילטף להם את הפנים, והן יוכלו לפנטז שאכל להן את הלב
באותה שניה, ששתל להם זרעים בין הרגליים, שהשחיל למחט שלהם
חוט, ותפר אהבתו לסדינים שלהן.

השבועיים ארוכים. ואתם כל הנסיעות המבעיתות לסידורי דמגוגיה
מטונפת, חישנים מבריקים מושתלים לי בתוך הראש - ווידאתי זאת
לפני ההארה, עשיתי זאת בעזרת סלסול חוט המחשבה אחורה - עם
הבוהן, וכיווץ ההתרגשות לסרגלים פשוטים שנראים כמו שער, על
ראשי מנקים שאריות של געגוע כל פעם שהמוזיקה הקולנית והאכזרית
שהכנת עבורי מושמטת מהאוויר, בורחת לחלל העולם.
אין כל בדיון בסיפורים שלי, הכאב אמיתי כמעט כמו הנמלים
בחלומותיי. (איש לא יאמין לי, עד שאגמור עם הכדורים וחולשותיי
יבלעו לתוך קיבה של חיה גדולה, יריעה בתוכה, והיא כמו עטלף על
אחד מחוטי החשמל העירוניים תהיה הפוכה ומרוצה - תקיא עבורי את
הגעגוע החוצה).

הקדמה:
הרי הקריז של הכעס בא קצת מאוחר יותר. נתתי לכם להבשיל. אני
עדיין מסרבת להתנקות מכל רעל הכתיבה המעורפלת - חריפה - מגוחכת
שלי.
הסיבה לכך היא שנראה לי כי בן אדם סגור, שאיננו מדבר עם איש על
הצלקות שאתה מוריש לי אחרי הביקורים בלילה, והגעגועים שנראים
כמו חתיכות עור בוהקות בתוך המזוודה שלי שאני מגיעה לארץ גדולה
ומסוכנת, יכול להיות בטוח כי הכי הוגן לשמור על הכאב שלו
לעצמו. (וזאת אולי הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי להיות
אמיתית:
אני מסרבת לחתום על סירוס, גם אם אתם תבטיחו לי כרזות ענק
בחצרות הבתים שלכם, ואולי בזה מסתכמת השירה, בדיוק כמוני,
לעיתים לקחת קצת אבקה - להשליך חופן על האמת).