בשבת בערב נפגשתי עם אלכס, אחרי ששנים לא ראיתי אותו. ישבתי
מולו בבית קפה שבחרתי לצורך העניין, והבטתי בפניו. הוא לא
השתנה. אני כן, קצת. רק זקן שצמח בינתיים, וקצת שיער שנשר עם
הזמן. אחרי שעדכנתי אותו בשנים החסרות של חיי, והוא עשה בדומה,
שתינו את הקפה בשתיקה. לא הייתה מבוכה, ודווקא דיברנו המון. גם
רכילות, גם רגשות, גם דיון באקטואליה. לכל אורך השיחה ראיתי
שהוא לא איבד את חוש ההומור והציניות שלו, והוא הצליח להיות
רגיש להאזין לי בדיוק כמו פעם. אבל בכל זאת ידעתי שזה לא אותו
דבר. כבר לא נבלה לילות שלמים בשיחות אישיות בחדר, כבר לא
נשתגע מעט כשהמצב יהיה על סף היכולת, כבר לא נוכל לישון באותו
מיטה, לצחצח שיניים באותה מברשת או להתגלח באותו סכין. אולי כי
אני השתנתי, אולי כי גדלנו, אולי הזמן עשה את שלו. אני לא
מצליח להבין מהי בדיוק הסיבה, אבל באשר תהיה היא לא תשכיח ממני
שכל הלילה שאחרי הפגישה הזו בכיתי בשקט, בלי דמעות.