במבי ותמפר יושבים לרוב על החוף המוזנח - מביטים אל השקיעה
חסרת הדמיון. מדי פעם הם מדברים על העבר, אבל לעולם לא על
העתיד.
תמפר אומר שזאת אשמת האינפלציה, ושהמצב בשטחים באמת לא טוב.
במבי לרוב שותק - זוכר איך פעם היה מפורסם, ועכשיו הוא רק יכול
להביט בשקיעה.
מדי פעם, כאשר הם חוזרים לדירה המוזנחת בדרום תל- אביב עוצר
אותם איזה מעריץ. תמפר לרוב נושף עליו את עשן הסיגריות ושואל
בקולו העמוק באיזה גיל הוא, ואם אין לו משהו יותר טוב לעשות
בחיים. במבי לרוב נותן לו חתימה ומנסה להחזיר את החיוך הישן
שלו לפניו העגומות. פעם במבי עוד ניסה לחזור לימים הגדולים,
הוא אפילו השתתף בכמה סרטים כניצב. תמפר ידע שהתקופה ההיא
לעולם לא תחזור, אך לעולם אין לו האומץ להגיד לבמבי את האמת
הכואבת הזו.
בסופי שבוע הם הולכים לטירה המוזנחת, יושבים בקומת הקרקע בפאב
המחניק. בכוס השלישית נכנסים כבר השאר. שלגייה לרוב מנצחת
בפוקר, מיקי מספר בדיחות קרש מוכרות.

בשעות ערביים צלולות על חוף הים, כאשר הם מביטים אל קו המים
לפעמים הם מצליחים להציץ אל הגבול הדק שבו כל הילדות מתבגרת,
הקו אותו עברו בין החלומות לחיים.