New Stage - Go To Main Page


...בנתיים המשיכה החבורה לצעוד בין עצי היער.
גבוהים היו העצים, גבוהים שאת צמרותיהם לא ניתן היה לראות.
"יש יותר מהנראה לעין בעצים אלו" אמר אראמיל.
"אכן, אני חש באנרגיות שליליות השוכנות בין עצים אלו, ברור לי
כי איננו לבד ביער" אמר איוליוס בקול חשדני ושקט.
הרוח הקרירה סמרה את עורם, אט אט שקעה השמש והחשכה תפסה את
מקומה.
כעבור זמן מה החליטה החבורה פה אחד שעליהם לעצור, שמא יתבלבלו
בין עצי היער ויאבדו את הדרך או גרוע יותר איש את רעהו.
לא עברו כמה רגעים וכבר מצאו להם חבורתנו את מקום משכנם ללילה
זה.
העצים היו פחות סבוכים אך עדיין לא היה ניתן לראות מבעדם את
כיפת השמים.
האדמה רכה הייתה ונוחה לשנת לילה.
בצד המחנה זרם לו נחל שמימיו זכים היו, וזרמו רגוע ושקט.
מיד החלו בני החבורה בחילוק התפקידים.
אראמיל ואיולנור יצאו לצוד את ארוחת הערב.
איוליוס הופקד על מלאכת האש, ועשה זאת במיומנות יתרה, כמובן
בעזרת קסמיו.
סנז כבר יצא לשאוב מים מן הנחל.
והנותרים הקימו את המחנה ללילה.
לאחר ארוחת ערב נפלאה, בני החבורה שקעו בשינה עמוקה.
שקט שרר במחנה באותו לילה, נראה היה כי היער עצמו ישן.

אך לא כולם ישנו באותו לילה.
במעמקי האדמה, אי שם ליד גרעין כדור הארץ, נעו השדים.
מהירים וחזקים מתמיד.
חרבות לידם וקסדות לראשם.
צמאים לדם היו, ורעבים לבשר עוד יותר.
מטרה אחת הייתה בלבם.
אורחים חדרו ליער צל - נע, אורחים לא מוזמנים.
והכול יודעים את העונש המעניקים שדים לאורחים לא מוזמנים.

קרני השמש פרצו מבעד לצמרות העצים.
הבוקר הגיע, והחבורה עמדה לצאת לדרך.
האוהלים קופלו התיקים נארזו, והעששיות כובו, רק מלאכת כיבוי
האש נותרה.
סנז הופקד על מלאכה זו.
הנה הוא חוזר מן הנחל ובידו כד חמר מלא במים.
סנז רכן לצד המדורה, ושפך את המים עד שהתרוקן הכד.
לפתע נפל חפץ כלשהו מתוך הכד.
וברגע שנגע החפץ באש קרני אור אדירות בקעו מתוך האש "עיצמו את
עיניכם" צעק איוליוס, קול נפץ אדיר נשמע.
כל בני החבורה נפלו מיד ארצה, מסונוורים מקרני האור הבהירות
ומחוסרי הכרה.

סוף כל סוף הגיעו השדים ליער צל-נע.
קולות צעדיהם הדהד ברחבי היער.
שורפים והורסים את כל מה שרואות עיניהם.
את מטרת הגעתם ליער לא שכחו השדים.
עיניהם ריקות מפחד.
מאות שדים חדרו ליער, מרחרחים כל סלע וענף.
רצים, קופצים מעץ לעץ, ושוחים בנהר.
"עצרו!" צעק לפתע נרזיל, מפקד צבאות השדים.
עיניו האפלות בחנו את האזור.
"חפשו באזור זה, הפולשים נמצאים כאן" פקד.
בין רגע יצאו השדים מן המים ירדו מן העצים, והחלו לחפש אחר
האורחים הלא - מוזמנים.
נרזיל רכב על גבי סוסו האפל בין העצים ופמלייתו אחריו הופכים
כל אבן, ומזיזים כל ענף.
הוא ידע שהצללים הלבנים נמצאים גם כן ביער.
אך זאת לא סיפר ללוחמיו שמא הפחד ישטוף את עיניהם.
לפתע נשמע קול פרסות.
השדים התבוננו לכל עבר.
מקדימה ניצבו כתריסר יצורים עטויי גלימות בוהקות רוכבים על
סוסים לבנים.
השדים השתנקו.
"ציפיתי לראותכם כאן צללים לבנים" פתח נרזיל, מלא בטחון.
"תחסוך ממני את נימוסי הפתיחה, נרזיל.
שדיך הורסים את היער שעליו הגנתי מזה שנים, הפסק את הטירוף וצא
מן היער ואני אשכח את השגת הגבול הזו.
או שמא תעדיף שאסלק אותך בכוח הזרוע מן היער, אותך ואת שדיך
המצחינים!" אמר היצור הלבן.
"לעולם לא, הנני ביער כיוון שחדרו אליו אורחים לא - מוזמנים"
השיב בנימה רצינית יותר.
"רק הצללים הלבנים קובעים מי יכנס ליער ומי לא, הם ולא אחר."
צעק היצור.
חיוך זדוני כבש את פניו של נרזיל.
"שדים הלילה נאכל בשר לבן, להתקפה!" צעק בין רגע נרזיל.
השדים קפצו מכל עבר, שולפים את חרבותיהם.
היצור הלבן תחב את ידו לגלימה שלף את מטהו הארוך והלבן,
ובתנועה סיבובית תוך כדי שהמטה משלח פסים לבנים לכל עבר, הכה
בשדים.
השדים צווחו ובכו, הפסים פגעו בהם ופוררו אותם.
נרזיל וצבאו נרתעו מיד אחורנית.
"זו האזהרה האחרונה, צאו נא מן היער, או שלעולם לא תצאו ממנו
יותר!" חזר היצור.
"הלהטוטים הלבנים שלך לא מרתיעים אותי" אמר נרזיל בידיעה שהוא
משקר אף לעצמו.
"שדים להתקפה!!" צווח נרזיל.
הצללים הלבנים התקדמו להתקפת נגד.
ובאותו רגע הסתובב היצור הלבן ודהר מזירת הקרב.
השדים ניסו לתפוס את היצור הדוהר, אך ללא הצלחה, כיוון שבאותו
רגע ירו הצללים הלבנים מתח חצים לעברם, והשדים נפלו ארצה.
"היה שלום נרזיל, זו תהיה הפעם האחרונה שנתראה" צעק היצור הלבן
תוך כדי שהוא נמלט מן האזור.

"קום" לחש קול שלו ושקט "התעורר" לחש בשנית.
אראמיל פקח את עיניו יצור בוהק ומטושטש רכן מעליו.
אראמיל קימט את מצחו, קולו של היצור פיצח את ראשו.
הוא שם לב להילה המזוקקת הניגרת מעיניו.
כעת התבהר היצור, וחדל מלהיות מטושטש.
רק רגע, זהו לא יצור, זה... זו... זו בת אדם.
אראמיל היה מוכה תדהמה בת אדם הצילה את חייו. חשב אראמיל
כשראשו מאיים להתפוצץ.
"איך אתה מרגיש?" שאלה בת האדם בקול שלו עוד יותר.
אראמיל אימץ את כוחותיו הנותרים ואמר: "כ... כאבי ראש נוראיים"
חלש מתמיד.
בת האדם הניחה את ידיה על עורו החשוף, וכמו נס כאבי הראש
פסקו.
לפתע נעלמה בת האדם.
כנראה להעיר את בני החבורה.
רק רגע, בני החבורה.
מה עלה בגורלם?
האם נצלו או שמא נפלו קורבן למתקפת האורות? חשב אראמיל בלבו.
כעבור מספר רגעים חזרה בת האדם.
תפסה את אראמיל בכתפיו ועזרה לו להישען על גזע עבה.
הנערה הרימה מהקרקע קערה לבנה ובתוכה נוזל כספי.
"קח" לחשה בת האדם "זה יעזור לך להתאושש", אראמיל בחן את
עיניה, היא דברה אמת.
הוא שתה את כל הנוזל הכספי, טעמו מר היה, הוא רעד, לפתע הרגיש
חום זורם בעורקיו, הכוח שב אליו.
שוב יכול היה לחשוב בצלילות, הוא הזיז את רגליו קצת כאבו אבל
לפחות הן זזו.
אראמיל קפץ על רגליו, הוא חזר לעצמו, לא! יותר מזה, הוא מעולם
לא הרגיש חזק יותר.
"אמרי נא לי את שמך" אמר אראמיל שחיוך רחב מתגבש על גופו.
"שמי הוא צל - לבן, לעת עתה, זה כל מה שהינך צריך לדעת" השיבה
צל - לבן, נועצת מבטי שלווה בעיני אראמיל.
"אם כך צל - לבן הוא שמך" חום סבב את לבו, הוא חש האלף המאושר
ביותר.
צל - לבן הלכה לעזור לשאר בני החבורה.
אחד אחרי השני קמו בני החבורה לאחר שלגמו מן השיקוי המשקם של
בת האדם.
לבסוף התעורר רונדאר ופקח את עיניו, רק חשכה ראו עיניו, קול
נשמע באוזניו: "שתה את השיקוי אתה תרגיש טוב יותר" אמר הקול.
"שיקוי? איזה שיקוי?" שאל רונדאר מבולבל.
"השיקוי שלפניך" שוב נשמע הקול.
לפתע חש יד חמה מזיזה את ראשו קדימה.
חפץ מוצק נגע בשפתיו.
משקה מר וסמיך זרם לפיו.
הוא בלע את המשקה וחש כיצד כל גופו מתחזק.
חום זרם בעורקיו, אך עדיין ראה חשכה בעיניו.
"כעת רואה את השיקוי?"שאל הקול.
"מה? שיקוי? רק חשכה רואות עיני" ענה בבלבול.
לפתע חש את היצור מתרומם.
"מלכי, חוששת אני כי חברכם התעוור" אמר הקול מרחוק.
"מזה פחדתי, ההבזקים פגעו בעיניו" אמר איוליוס קצת מפוחד.
איוליוס, הוא נמצא כאן! הסיק רונדאר.
"איוליוס!" צעק, קולו מלא בבכי.
"מה קורה לי? למה לא רואה אני אור יום?" דמעות פרצו מעיניו.
"הכול יבוא על מקומו בשלום, ידידי הוותיק" ניחם אותו איוליוס.

"אך כעת צריכים אנו לברוח מן היער במהירות, ידידתנו צל - לבן
מספרת כי כוחות השדים פלשו ליער וידידותיה מעסיקות אותם ברגעים
אלו.
קחו נא את המשקל הקל ביותר, ומד מולנו מסע של ארבע שקיעות
וותרו על המותרות.
אנו נצעד מזרחה, הדרך תובילנו הישר להרי נפתיל".
"לא" צעקה צל - לבן.
"הדרך להרי נפתיל שורצת בשדים בימים אלו, אם תלכו בדרך זו,
קרוב לודאי שלא תגיעו למחוז חפצכם".
"אם כך מה מציעה את?" שאל איוליוס בקול בחשד.
"ישנה דרך חילופית, דרך שדות השפלה, מסע של כשבע שקיעות, ידיהם
המזוהמות של צבאות השדים לא הגיעה לשדות השפלה.
צעדו צפונה, אחיותיי תלבנה אתכם עד השדות ומשם אתם לבדכם."
איוליוס הביט בצל - לבן במבט חשדני.
האם דוברת אמת היא או שמא דבריה שקריים, הרהר איוליוס.
בני החבורה התייעצו בניהם.
נראה כי רובם משוכנעים שדוברת היא אמת.
"נשתמש בעצתך, בת אדם, נצעד צפונה דרך שדות השפלה" אמר רוריק.
"רק רגע" צעק רונדאר, שחדל מלבכות.
"אינכם שוכחים דבר מה?"
בני החבורה נעצו מבטי בלבול אחד בשני.
"מה גרם למתקפת ההבזקים הזו? מה גרם לעיני לחדול מלראות אור
יום? מהו אותו חפץ שהביא עימו סנז מן הנחל?" שאל רונדאר, מאמץ
את חושיו הנותרים על מנת לעמוד.
"אכן צודק אתה רונדאר" אמר איולנור בקול נבוך.
"מרוב דבקה במשימה, שחכנו את אותו חפץ מוזר".
איולנור התקדם אט אט לעבר המדורה, ורכן מעט.
חפץ נוצץ שכב לו בין אבקת הפחם.
העשן עלה עדיין מן המדורה והקשה על ראייתו.
הוא תחב את ידו למדוה, ושלח מבט שאלה לעבר איוליוס, והוא הנהן
בראשו.
איולנור לפת את החפץ בכף ידו.
קר היה החפץ, האבקת כיסתה אותו.
הוא ניגב אותו בעזרת שרוולו.
ומיד התברר החפץ.
האם עיניו רואות נכון או שמע זהו תעתוע?
חשב רונדאר, מוקסם מן החפץ.
רונדאר התקדם לעבר בני החבורה.
ידיו מושטות קדימה ואוחזות בחפץ הנוצץ.
בני החבורה הביטו בו בחשש.
הוא פתח את ידיו.
החפץ זהר חזק יותר.
בני החבורה השתנקו.
"הקריסטל!" צעקה צל-לבן.
לאחר התאוששות קלה יכלו בני החבורה לחשוב שוב בצלילות.
"סנז" אמר איוליוס בקול מאופק.
"סבור אני כי אתה הופקדת על שמירת הקריסטל, הלוא?" שאל איוליוס
בקול פחות מאופק ויותר כעוס.
סנז התנשף והרכין ראשו.
"סלח לי איוליוס, לא היה בכוונתי לאבדו.
כאשר היינו בים פרהדן, בזמן שעלינו מעל פני המים.
החליק הקריסטל מידי וצלל למעמקי מי פרהדן.
חששתי מלספר לכם זאת, שמא תנשלו אותי מן החבורה, ובושה תבוא על
ארצי."
"אוך ננס טיפש" אמר איולנור והניח ידו על גבו של סנז.
"לעולם לא העלנו בדעתנו מלנשלך מהחבורה, אתה הוא מלך גבעות -
פורחים שבארצות המערב, מלך בדיוק כמונו, באש ובמים נלך
יחדיו".
"אכן" קרא רוריק.
"חברות חשובה הרבה יותר מאשר קריסטלי כוח ושדי זוהמה".
"כן כן" קרא איוליוס.
"להבא תזכור כי חברות שרויה בנינו, חברות שעוברת את הכול".
"ולהבא אל נא תחמוד את המטמון המצוי בדרך" קרא רונדאר, הולך
אחרי הקולות.
בני החבורה צחקו, סנז הסמיק.
לפתע נשמעו קולות דהירה.
כתריסר רוכבות לבנות הגיעו למחנה.
אחת מהן התקרבה לצל - לבן והכריזה: "רוב השדים נשחטו, מי הנחל
שטפו את דמם המזוהם.
סרינה נפצעה ברגלה מחץ האויב, השאר בריאות".
"טוב ויפה, ונרזיל?" שאלה צל - לבן, מלאה בתקווה.
הרוכבת הנידה בראשה לשלילה.
"ברח, מיד כאשר החל בקרב".
חומות התקווה שהקימה צל - לבן קרסו בין רגע.
"בפעם הבאה שניפגש, נרזיל יהיה שלי!" אמרה צל - לבן, עיניה
מלאות שנאה.
"אחיותיי, מוכנות אתן לצאת לדרך?"
כל הרוכבות הנהנו.
"סרינה, את תישארי כאן איתי" קראה צל - לבן.
באותו בוקר יצאו לכיוון צפון חבורתנו ותריסר לוחמות.
דרך ארוכה לפניהם, וגדושה בהפתעות.

====================================================



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/12/05 0:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליאל סעדיה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה