גרורות סרטניות זורמות בתוך תת ורידים, מטא-פיזיקה גופנית,
אוכלות ושותות לאט לאט אבל בביטחון מלא את אחרוני התאים הכהים
המהפנטים.
זרמים של חשמל מקיפים ומגיפים את צמרות המה שפעם היה עצים
והיום בעצם מכניקה פשוטה ולא יעילה.
הפחד והשנאה האלקטרונית ריקים וחלולים מתוכן וממשמעות, זוהי
סתם זרימה מורכבת של אלפי מיני חלקיקים מופשטים ואבסורדיים.
הסאונד של סוף הקיום, המוות, התיעוב והריתמיקה חוזרים על עצמם
בלי לשעמם לרגע, לנאנו-שנייה, לאלפית-המאייה, בעוד סופות ברקים
וחול מהדהדות מחוף הים בקיצו של עוד יום עבודה ועסקים בחורבות
ובמוסכי גרוטאות נטושים וריקים מכל נפש.
סילוני דם ניתזים על הקירות מרוססי הגרפיטי נטול העניין, סתם
עוד ציור משעמם של פרצוף מחייך וצהוב.
נגמרו הרביעיות, השלישיות והחמישיות. המוסיקה מתה לה פתאום
ובחרחורי הגסיסה הדוחים והמבחילים האחרונים שלה היא ילדה
תאומים שמנסים לבנות עולם חדש וצואתי.
זהו עידן חדש לגמרי וישנה צחנה של משהו חדש באוויר, מעין
התרוממות רוח משונה על גב ביטים חוזרים.
אולי סוף סוף משהו קורה.
תקרא לזה מלחמה, תקרא לזה שנאה, תקרא לזה מהפכה.
תקרא לזה איך שבראש שלך.