אין לנו איפה לעגון את ספינותינו השבורות אחרי סערות השבוע
החולף.
אין מנוחה ואין שקט או שלווה.
גלים רעים של פראנויה וחרדה תקפו אותנו אתמול ולא היה מה לעשות
בקשר לזה. פשוט לשבת מפוחדים, קפואים ורועדים ולחכות לגאות
שתשטוף ותנקה אותנו, בין גל לגל, בין התקף להתקף.
התודעה מתרחבת ביחד עם היקום, גשם מטאלי מטפטף על הגב ומלחים
שיכורים שרים טום ווייטס בשעה שנרקומנים נהדרים מקשיבים ללו
ריד כשהם מחדירים עוד אשפה כימית בכמויות לתוך הווריד, להרוג
את הקריז, כמו חולי סכרת גוססים אחרי התקף היפו.
ואם מסתכלים ממש טוב, אפשר לראות את הנקודות השחורות, החורים
הקטנים ביקום, הפתח שמוביל למעבר שמוביל למשהו אחר, משהו בלתי
נתפש.
רעשים של חריקות בלמים, קול של מכוניות גוססות, שברי ורסיסי
המתכת הם כל מה שיישאר מהם, אבל זה לא נורא, הם לא באמת הביאו
אותנו לאנשהו.
ואף אחד לא מנסה להבין מה קורה, וגם אני לא. לצורך העניין, אתה
לא צריך להבין כדי להתחבר.
מטרי אש קרה מצננים את יולי הנורא, בדיוק בפתיחה, על ההתחלה.
לא חשבנו שהאפוקליפסה תגיע כל כך מהר, אה?
וכל הדברים הקטנים-גדולים ייעלמו, כל הלא בדיוק הזיות אבל
בהחלט דפק כלשהו בשדה הראייה יישכחו, הכל ישקע, ינבול, יירגע
וימות.
זה יקרה בקרוב, רחוב אלנבי יהפוך לשדה קרב, רחוב לילינבלום
יתכלה בשריפה אדירה, כל תל אביב תיחרב בשם הפסאודו-אמנות
האמיתית ואני אשב לי בגן אלוהים ואלקק לה את הפטמה השמאלית.
המלחמה בפתח, האהבה והכיף יתחלפו באופן טבעי בפחד ובתיעוב, לאט
לאט ייבנה המצב הפסיכוטי מהתקף חרדה ועוד התקף חרדה ועוד התקף
חרדה.
הסרטן האדום ימשיך לטנף את הריאות, המשקה הלבן ימשיך להשמיד את
הכבד, הספידים והמתאמפטמינים ירצחו את הגוף לאט לאט בשעה
שהחשיש ישמיד את תאי המוח האחרונים.
הרעש הלבן של לפעמים יהפוך להיות דבר קבוע ומטחי השנאה ימשיכו
ליפול על ראשי, לטנף מחשבתי.
הרים של שנאה ותסכול, ואין מה לעשות בקשר אליהם, פשוט לשבת
ולהתבשל במיץ של עצמך, לחכות לגאולה שלא תגיע.
ואחרי שיחה קצרה עם נציג הרוע המזדמן מבינים את ריקבון
האנושות, את הרוע של האדם, חומר מתחבר לאנטי חומר ויוצר תגובה
אכולת חרא, מזדיינת, פוגעת... אח, הבנזונה זרק אותי סתם ככה,
ביום ראשון, לא כדאי שאפגוש אותו באיזה רחוב, אני אפתח לו את
הגרון. אני אגמור לו על הפנים.
ההמשכיות מתמשכת לנצח, שום דבר לא באמת קורה.
הרים גדולים של חרא ייבנו וייעלמו, המוזיקה תמשיך להתנגן
וליפול על אוזניים חירשות, מוח לא מפותח וגוף רופס, המתכת תנצח
את האדם, גלים ענקיים ישטפו את הרחובות, מטוסים ייפלו מהשמים
כמו גשם חומצי, בניינים יתמוטטו ללא כל סיבה נראית, ותאונות
הדרכים... למי אכפת מתאונות הדרכים?
הכישרון עוד יתגלה, משהו חייב לקרות מתישהו.

יצירה היא כמו אוננות, היוצר הוא היחיד שנהנה.