"דמעות זה דבר טוב, אל תתבייש בהן."
"מה כל-כך טוב בדמעות? הן לא מועילות בשום צורה."
"זה מה שאתה חושב, כי אתה לא בוכה אף פעם, אבל אם תתחיל תראה
שזה משחרר."
"בכי בכל יום, המרשם לחיים טובים ובריאים."
"אל תגזים, אבל זה טוב לבכות מדי פעם, כשצריך."

ככה התחילה השיחה בינינו, בין מאיה וביני יום אחרי ה"מקרה".
היתיי אז בן שבע עשרה וחצי, שלושה חודשים אחרי שקיבלתי רשיון,
שלושה ימים מאז שיכולתי להתחיל לנסוע לבד, בלי מלווה, בלי הורה
שישגיח. בכל זאת אני כבר ילד גדול ומה אני צריך שמישהו ישמור
עלי? אני הרי מספיק אחראי לדאוג לעצמי! לא?

כנראה שטעיתי.

השעה הייתה ארבע אחר הצהריים. דיברתי עם החבר'ה והחלטנו לצאת
בערב, לחגוג את ה"שחרור" שלי וגם לחגוג יומולדת לדנה.
דנה, בכל פעם שאני אומר או שומע את השם שלה זה... אני אפילו לא
יכול לתאר מה אני מרגיש, זה כל-כך מוזר, כל-כך שונה, כל-כך,
כל-כך רע. נסענו למועדון חדש שנפתח לפני שלושה שבועות, אני לא
ממש זוכר איך קוראים לו, אני בקושי זוכר משהו. כל מה שאני זוכר
זה ששתיתי המון, אין לי מושג אפילו למה, אני שונא אלכוהול,
אפילו יין קידוש לא שתיתי עד אז. כנראה פשוט רציתי לעשות רושם
על דנה. אחר-כך אני זוכר שיצאנו מהמועדון, אני הלכתי להביא את
האוטו בזמן שהם חיכו לי בכניסה. פתאום, אין לי מושג איך,
איבדתי שליטה וכנראה שהתעלפתי כי כשהתעוררתי מצאתי את עצמי
בבית חולים. מאיה באה וסיפרה לי שדנה מתה, ביום ההולדת שלה.

"זה לא יכול להיות, איך עשיתי את זה? איך הרגתי אותה? אני הרי
אהבתי אותה כל-כך, זה לא הגיוני."
"זו לא אשמתך, אתה היית שיכור, אתה שומע? אתה לא היית אחראי
למעשים שלך."
"איזה טיפש אני, אני כל-כך טיפש, אסור היה לי לנהוג כשאני
שיכור."
"די, תירגע, תנשום עמוק, אפילו תבכה - זה יעזור."
"לבכות?"
"כן, תבכה, דמעות זה דבר טוב, אתה לא צריך להתבייש בהן."
"מה כל-כך טוב בדמעות? הן לא מועילות בשום צורה."
"זה מה שאתה חושב, כי אתה לא בוכה אף פעם, אבל אם תתחיל תראה
שזה משחרר."
"בכי בכל יום, המרשם לחיים טובים ובריאים."
"אל תגזים, אבל זה טוב לבכות מדי פעם, כשצריך."
"את לא מבינה? את פשוט לא מבינה! אני חייב להיות חזק, חייב, כי
אחרת אני אתמוטט."
"אם לא תבכה ולא תוציא החוצה את מה שאתה מרגיש תתמוטט."
"די! אני לא רוצה לדבר על זה, דינה של דנה נקבע ואין לי מה
לעשות, הייתי צריך לחשוב קודם, לפני ששתיתי, לפני שנהגתי.
לכי... בבקשה."
"תהיה חזק", אמרה לי והלכה.
"אני אהיה", לחשתי, טמנתי פניי בכר והתחלתי לבכות.