דף לבן, דבר אליי, הבט בי,
התעורר,
הלובן שלך מכביד עליי הערב,
שמא את פניך אאפר?
אל תביט בי שותק, דף שלי,
כולם שותקים אליי בזמן האחרון,
בוא וניתן ידיים, נתחבק,
נאוורר איזה שלד,
מקרקעית הארון.

שיהיו אלה גיבובי מילים,
שיהיו אלה קשקושים ושטויות,
אתה איך זה, דף לבן, בבצורת,
צוללים עמוק בשלוליות,
וככל שאני מתבגר, ידידי, אני מקנא בך,
על שאתה בסך-הכל דף,
החיים האלה, הם כל-כך מתישים לפעמים,
כמו מבוך, כמו מרדף.

היית פעם עץ, אני יודע, זה בסדר,
גם אני בטח הייתי פעם משהו אחר,
אך למה זה נשקע בסנטימנטים?
את הרגע נאחר,
והרי כה חמקמקה מאדאם מוזה,
כמו סוג מתוחכם של רשת פרפרים,
וכמה שלא אתרחק, אשנא או אבוז לה,
תמיד אשוב לפתחה כמו ברווז מכוער,
שמחפש לו הורים.

קרני השמש חודרות לחדר,
ואתה כבר לא לבן, דף יקר,
אתה כבר ילד עם רגליים,
תיעוד של רגע בעבר,
עמיחי אמר שילד הוא ירייה אל הנצח,
וכך אני רואה אותך,
דף לבן,
על סירת נייר, באוקיינוס,
בדרך אל האופק,
גלויה למזכרת של רגע קטן.