השלב הראשוני הוא ההכרה בבעיה.
אחר כך, רק אחר כך, חשוב להדגיש, מגיע הטיפול. הטיפול כואב.
הוא יקר. הוא מעיק ומעורר גועל ולעיתים אף סלידה. אבל, וזהו
אבל גדול מאוד, הוא נחוץ.
אתמול גיליתי שאני חתיכת חרא. באמת. הסימנים היו כה ברורים,
אבל אני הייתי עיוור. חייתי בהכחשה.
"תסתכל על החתיכת חרא הזה שהולך שם". את המשפט הזה הייתי שומע
פעמים כה רבות. טרגי, נכון? הייתי נעלב לפעמים, אולי קצת
התרגלתי. הבנתי שמראי הכללי איכשהו עורר באנשים סלידה ולעיתים
אף גועל. אבל בכל זאת, אני בנאדם. הפריע לי שדיברו עליי ככה.
אבל כמו כל בנאדם אחר, נאלצתי להסתגל. לקבל את רוע הגזירה.
עד אתמול. אתמול גיליתי לראשונה שאני בכלל לא בנאדם. שאני בכלל
לא אנושי. שאני באמת חתיכת חרא. ההכחשה עבדה כל כך טוב שממש
האמנתי שאני בנאדם. הייתי חי כמו כולם, הולך למסיבות, יוצא
תמיד לאותם פאבים. השומרים הכירו אותי, לפעמים אנשים מקריים
אלה או אחרים היו מקיאים לידי. אבל אני סירבתי להתייחס. ברור
שסירבתי להתייחס. אחרי הכל, אני חתיכת חרא.
היו לי אפילו חברות. באמת מסכנות. מסכנות. כל כך מסכנות. הן לא
ידעו שאני חתיכת חרא? אני מסופק מאוד. הרי חתיכת חרא זה אחד
הדברים הבולטים ביותר שישנם. נכון, אני לא שמתי לב בעצמי, אבל
זה היה בגלל שלא היתה לי ממש נקודת התייחסות. זה היה בגלל שקשה
לראות דברים כל כך גדולים שהם מכסים את כל כולך, ובטח ובטח
שקשה להכיר את עצמך.
אבל הן? הן הסתובבו עם חתיכת חרא. הן הזדיינו עם חתיכת חרא. הן
שמעו חתיכת חרא אומרת להן: "אני אוהב אותך". והן האמינו לכל
מילה! ממש מבחיל, אני חייב לציין. לחשוב שממש פיסית הזדיינו עם
משהו שנחתך בצורה לא מוצלחת במיוחד מגוש ענקי של חרא, או יותר
נכון הגוש הענקי של החרא. זה דוחה ומסריח ומלא זבובים. והכל,
הכל הן סבלו למען האהבה. האהבה כנראה אינה רק עיוורת, אלא אף
חסרת חוש ריח.
כמה חתיכות חרא כמוני מסתובבים ברחובות? מעניין אותי נורא. איך
אוכל למצוא את חבריי לגורל, חבריי לסירחון, חבריי לאסלה? איך
אוכל למצוא אלה שיחדיו נוכל לצוף על פני המים? ואולי בכלל לא
כדאי לחפש אותם?
ידוע הרי שחרא נדבק לחרא. או אולי זה כסף נדבק לכסף. או אולי
זה בכלל מגנטים. מה אני רוצה מעצמי בכלל? מחר מתחיל הטיפול.
להיות חתיכת חרא זה לא כזה נורא. אני צריך לכתוב על זה שיר. כל
עוד לא ידעתי שאני כזה חייתי עם עצמי בשלום יחסי. עם כל הנזק
הסביבתי שגרמתי, המודעות הנוכחית היא שגרמה לי לסבל. ההכחשה
עשתה את עבודתה נאמנה.
הפסיכולוגים אומרים שצריך להפוך אותי לבנאדם. נו, באמת. תסתכלו
על חתיכות החרא שיוצאות לכם מהתחת במימי האסלה. הייתם רוצים
שאחת מהן תהפוך לאנושית? האם זה כלל נראה לכם סביר או אפילו
נתפס לחשוב שזה יכול לקרות או לרצות שזה יקרה?
אני חושב שאוותר על הטיפול. חתיכת חרא הייתי וחתיכת חרא אשאר.
לא ביג דיל. חרא נשאר חרא, וגם אם יש סיכוי לשינוי, מי אמר
שאני חייב לנצל אותו? זכותי המלאה בתור חתיכת חרא לעשות ככל
העולה על דעתי המסריחה.