שנים-עשר שעונים שורפים את זמנה של הדס
שאון בלתי נסבל של תקתוק חייה,
כניגון בלתי פוסק של נחל מהונדס.
אתמול הלכתי להחזיר שניים מהם מתיקון.
מניין השניות והדקות חש ואץ לו
כנרדף יגון.
השען מעולם לא השכיל לפתור
את תעלומת תריסר שעונינו. הוא נהג לומר:
"בבית שלכם, שוחקים גלגלי השיניים
את החיים ולא את הזמן.
לזמן הזה משפחה מורחבת.
ילדיו יורשים את כל העולם -
אתה נשאר עני מרגע לרגע"
ובין אם הייתי מתחלק בין דעתי לדעתו,
לשעה כזו או אחרת,
כלעומת בואה לעולם לא הייתה חוזרת.
ספונים במחשבות השווא שלנו,
התבודדנו זה מזו
כמחוגים אשר לעולם מסרבים
להיפגש בשעה שש,
ומה מיטיבות לראות את העולם
העיניים אשר אינן נפגשות.
בערב הייתה רעידת אדמה.
הקירות מחצו באכזריות
את מכשירי המדידה של חולשותינו.
דרך זכוכית מנופצת,
כיפת השמיים חופשייה יותר.
|