היא אף פעם לא הספיקה לשקיעה. זה פשוט לא היה הולך לה. עד שהיא
הייתה מתאוששת מהשעות החמות, עד שהיא הייתה קמה משנת הצהרים
כבר היו צללים ארוכים לאורך החוף. בשעות האור האחרונות היא
ניסתה להחליט איזה שראוול ללבוש, האם כדאי לקחת משהו ארוך
ללילה? איזה קרם נגד יתושים לקחת, ואיפה לעזאזל הקרם הזה נמצא.
היא בחרה עגילים בקפדנות, סידרה בדרך את הבונגלו שלהם, הכינה
סנדביץ' ובקבוק שתייה. אבל עד שהיא הייתה יוצאת מהבונגלו
ומגיעה לחוף השמש הייתה כבר מזמן מעבר לאופק.

ביום הראשון כשהם רק הגיעו לגואה זה לא היה ממש אכפת לו. הוא
חיכה לה בסבלנות, הוא ניסה להעסיק את עצמו עד שהיא תגמור את
הסידורים שלה. כשבסוף הם הגיעו לחוף אחרי שהכול כבר נגמר הוא
הלך איתה באופן טבעי לבר הקרוב. הוא שתה כוס טקילה מתחת לספוט
הלוגן בוהק וניסה להשלות את עצמו שכך צריכים להראות חיי החוף
האמיתיים.

ביום השני הוא הרגיש איך הוא מתעצבן יותר ויותר בכל רגע שהוא
ממתין לה. הוא כסס ציפורניים והסתובב במעגלים בשעות שלקח לה
להתארגן. הוא ראה בעיניים כלות איך הצללים של הדקלים מתארכים
ומתמזגים לשעת בין ערביים רכה. כשהם הגיעו סוף סוף לחוף הוא
היה כבר כל כך עצבני שהוא כבר לא יכל בעצם ליהנות מכלום. זה לא
שינה הרבה, הם בכל מקרה פספסו את השקיעה.

ביום השלישי הוא אמר לה שהוא הולך לראות את השקיעה ושהיא
מוזמנת לחפש אותו ליד הסלע הגדול. הים היה כחול בסוף היום כמו
אבן טורקיז ענקית. צמרות הדקלים נצבעו בירוק עז של קרן שמש
אחרונה. כל התוכים שהתחבאו בג'ונגל בשעות החמות יצאו ברעש
קולני לחפש בנות זוג. הוא שחה מעט, התנגב והתיישב בישיבת לוטוס
כדי לראות את השקיעה המדהימה ביותר שראה בחייו.
כשהשמש צללה לים והים הפך מכחול לאפור הוא התמתח קלות, השתחרר
מתנוחת היוגי  וירד מהסלע לעבר החול. לראשונה זה שלושה ימים
הוא הרגיש שלווה. בעצם הוא היה כל כך שליו שהוא הרשה לעצמו גם
לחוש בעצב עמוק, עצב בלתי מוסבר שישב לו עמוק בבטן. הוא פגש
אותה על החוף רבע שעה אחר כך. שעת הקסם נגמרה, היא נראתה לו
כועסת ועצבנית.  הוא שמר הכול בלב, הוא חייך אליה, אחז בידה
ולקח אותה למסעדת הדגים שהיא כל כך אהבה.

היא אף פעם לא הספיקה לראות את השקיעה. היא גם לא הספיקה לראות
את הבחורה בלבן שהגיע לסלע הגדול למחרת, הבחורה בלבן שאוהבת
לנחם בחורים עצובים.