חור שחור: תחום במרחב-זמן שדבר אינו יכול להימלט ממנו, אפילו
לא אור, משום שעוצמת הכבידה בו כה חזקה. (מתוך קיצור תולדות
הזמן. הוקינג, ס.)

אני מצטערת שאת הדברים המשמעותיים האחרונים שאני הולכת לומר
לך, אני אומרת במכתב. יש כל כך הרבה שצריך היה להיאמר ולא נאמר
בזמן. חבל. הלשונות הרעות שאמרו ש"לגור עם חברה זאת טעות..."
צדקו בסוף. חבל שנתנו להם להיות צודקים כל כך בקלות. אז מה יש
להוסיף? יחי הקלילות והשטחיות, ויחי המפגשים החטופים והריחניים
בשטחים ניטרליים, ויחי הבגדים היפים והאיפור והנשיקות
האווריריות, וחוסר המשמעות והעמדות הפנים והמנטרות הקטנות
והמעודדות שאנחנו בני האדם כל כך אוהבים לזמר. אני מקווה שהוקל
לך עכשיו. ואני רוצה שתדעי שאני מאחלת לך רק טוב, מכל הלב. חבל
שקשה לך לראות כמה טוב יש בך. אבל את זה קל להגיד כשמסתכלים
מהצד. אני מרגישה כמו חור שחור שהצליח לבלוע כל טיפת שמחת חיים
שאני זוכרת בוודאות שהייתה בך. ואני מצטערת על זה. עד לא מזמן
חשבתי שזה רק בדמיון שלי - אבל הדמיון שלי די מוגבל, מסתבר.
ואני לא מוכנה יותר להיות הבן אדם שגורם לך לבכות. בשום פנים
ואופן אני לא מוכנה לקחת את המשימה הזו על עצמי. לא עכשיו ולא
לעולם לא. לא אכפת לי אם זה בגללי או לא. העובדה היא שכבר
חודשיים אני הולכת על ביצים. אז די . יחי הקלילות. יום אחד
אנחנו נפגש ברחוב ואת תחייכי ותגידי לי "הי" ואחר כך אנחנו
נגיד אחת לשנייה דברים משמעותיים כמו "מה נשמע? ומה העניינים?
וצריך להיפגש מתי שהוא לשתות איזה ג'יימסון ביחד, לזכר הימים
הטובים" ו"כמה רזית, והחולצה שלך מדהימה ו...  יחי הקלילות.
חפירות? חיטוטים? הזבל שמחכה בבוקר ליד הדלת? הכיור שמלא
בכלים? כן, זה בטוח הכיור שמלא בכלים. יש דברים שהיו צריכים
להיאמר בזמן. עכשיו הכיור מלא בכלים, וכמו שאת כבר יודעת, את
שוטפת כל כך גרוע כלים ואני פשוט משאירה אותם כך ליום טוב
שיגיע ויבוא לי לשטוף כלים. אני לא יודעת איזו מהשיטות טובה
יותר, אני רק יודעת שזה ללא ספק הכלים, והכיור, ואת ששוטפת
אותם. אני מקווה שאולי כשהדברים נכתבים את מצליחה להבחין כמה
דבילי זה נשמע.
ואת בתקופה לחוצה, ואני תמיד לחוצה, וחם לך בקיץ ולי קר נורא
בחורף. ואת הפסקת לעשן ומסביבי יש תמיד טבעות סמיכות של עשן,
ואת מחפשת עבודה אחרת ואני מצאתי. ובקיצור. שום דבר שפסיכולוג
טוב וכמה ג'וינטים לא יוכלו לפתור, את יודעת. אני עדיין מחכה,
דרך אגב, שנלך ביחד לספא ביום ההולדת שלנו. אם לא יהיה לנו
משהו טוב יותר לעשות באותו יום, ולך לא יהיה מבחן. אולי
ביומולדת 70. כשנהיה כבר זקנות והזיכרון כבר לא יהיה במיטבו.
איזה תיק זה הזיכרון. אז יחי הקלילות, ושיחות הטלפון המזדמנות,
והאס-אמ-אסים המגניבים. ולחיי החברות. מה היינו עושים בלי
חברים בכדי לשלוח להם כל מיני אס-אם-אסים מגניבים הא? ושלא
תביני אותי לא נכון. אני בטוחה שזו אני ולא את. חור שחור.
ניסיתי לחשוב מה התפקשש בדרך, וגיליתי שבעצם שום דבר לא
התפקשש. חבל . יש לי הרגשה שאם היינו רבות לעיתים יותר קרובות,
או לפחות איזה ריב רציני וקולח אחד. אולי דברים היו נראים אחרת
בסוף. אבל, החיים, כמו שלנון אמר, זה מה שקורה לך בזמן שאתה
מתכנן תוכניות אחרות.
את אומרת לי "אני אוהבת אותך מאוד..." ותוך כדי את בוכה, כאילו
שאני מתה או משהו. אז אני עדיין לא מתה. או משהו.  גם אם זה
מרגיש כך לפעמים. ואני לא צריכה שתאהבי אותי מאוד. אני לא רוצה
שאף אחד יאהב אותי מאוד עם דמעות. אני מעדיפה שתשנאי אותי.
ואני מעדיפה לשמוע אמת קשה על כל שקר לבן/מתוק/ קליל שנאמר כדי
לא לפגוע. תשמרי את ההתחשבות הזאת לאנשים שזקוקים לה. או
שתשלחי לי אותה באס-אם-אס.
אז אני משחררת אותך מהמועקה העצומה שהצטברה לך בגרון. שחרור
נעים. מי ייתן ולעולם לא יהיו לך יותר כלים בכיור.