את הפסח שעבר עלי אפשר להשוות ללא מאמץ, ותוך התעלמות מעליבותה
של המטאפורה, לסיפור קריסתו של מגדל בבל. תחילת עבודות הבנייה:
היום הראשון של חודש יוני 96', באוטובוס אל הבקו"ם. תאריך
סיום: לא סופי. אני יושבת לבד. מבוהלת עד בחילה. מביטה החוצה
ורואה את אמא והדודה רחל עומדות משועממות ומחכות שהאוטובוס
יפליג לדרכו ויפטור אותן מהצורך להתרגש והן יוכלו להגיע בזמן
לעבודה. נהימת מנועים, אני דוחקת את המחשבות ומרימה את היד
לנפנוף אצילי ומיוסר נוסח מלכת אנגליה, אבל הן כבר שקועות
בשיחה ערה, גבן מופנה אלי. אני הילדה השישית במשפחה. הגיוס
לצה"ל הוא עניין שבשגרה. עוד משימה שהפרה את המהלך התקין של
היומיום. משהו לדון עליו מבחינה אסטרטגית טהורה - מי ייקח? מי
יביא? באיזו שעה כדאי לצאת?... הייתי לגמרי לבד, מובלת כצאן אל
הלא נודע. בזמן שניסיתי לשקול בצורה הגיונית אם יהיה נבון מצדי
להתחיל לרחם על עצמי עכשיו או לדחות את זה למועד מאוחר יותר,
נזכרתי שאחותי הספיקה לזרוק אל תוך התיק העמוס שלי איזה ספר
שהציור על העטיפה שלו לא בישר טובות. נערה בג'ינס גזורים מביטה
לכוכבים, ביד היא נושאת אקווריום עם דגי זהב. פתחתי אותו
בניסיון נואש להפסיק את הדמעות. עד שהגיע האוטובוס לבק"ום כמעט
סיימתי את הספר. סיפורו של ארתור דנט, הנאלץ לעזוב את כל המוכר
לו ולהפליג בהינף אגודל אל עולמות זרים הכניס את המסע לתוכו
נקלעתי אני לפרספקטיבה משעשעת משהו, מגוחכת משהו ומנחמת מאוד.
השוואה די עלובה, אני יודעת, אבל יש לקחת בחשבון את המצב הנפשי
הקשה בו הייתי נתונה. הייתי באופוריה זמנית, עד הרגע שירדתי
מהאוטובוס לתוך הקלחת הבוערת של "שרשרת החיול". המקום שהופך
אותך לפריט צה"לי תקני ומגוהץ. באותו יום הנחתי את היסודות.
שרטטתי תוכניות מפורטות של הגנה ושכחה וסליחה מזויפת. שבע וחצי
שנים של עבודה ללא הפסקה. תפסתי נישה, השגתי אמירה, אימצתי מבט
מיוסר מהול בתפישת עולם צינית ומניירות דרמטיות לעילא. אמצתי
שנאה עצמית בריאה משולבת בביטחון עצמי של נייר שנרכש בשעות של
שכנוע עצמי מול מראה. אמצתי נימה מתנשאת כלפי כל ביטוי של רגש
מחד -  והשתפכויות קורעות לב וקרביים מאידך. "השגתי" חבר קבוע
שנתן לי המון אהבה ובטחון כיוון שלי לא היה שום רגש אליו. אבל
הוא היה שם. לאורך זמן. מצמיד פיגומים ועוד שורת לבנים במגדל
התרוממה אל על. שבע וחצי שנים של עבודה קשה, מייגעת, התנפצו
להן בביקור אחד בבית שנמשך מעבר ליום וחצי שהתרגלתי אליו.
רציתי למות. לא הבנתי עד כמה שביר היה הכל. עוצמת ההתרסקות
עדיין מהדהדת לי בראש. חזרתי אל חוסר הביטחון וחוסר ההבנה ואל
הבדידות והייאוש והשעמום והחוסר העצום בתשומת לב. חזרתי להיות
גורם מפריע למהלך התקין של ההתרחשות. חזרתי להיות גורם שצריך
לנסות כל הזמן למצוא דרכים להיות יעיל יותר ולהטריח פחות. שוב
נדחקתי הצידה אל שולי סדר היום וטרדות הפרנסה. הבעיות של כולם
היו תמיד דוחקות יותר, חשובות יותר ורציניות יותר, ומה שהיה
הכי גרוע, זו העובדה שהבעיות של כולם באמת היו דוחקות יותר,
חשובות יותר ורציניות יותר. שוב הייתי ילדה. לא ראויה
להתייחסות רצינית, מפונקת, גחמנית, אנוכית. ושוב הפסיביות
המפחידה השתלטה עלי, מילאה כל חלל בנשמתי השחורה, הראויה
לתיקון. שוב הייתי שמנה מדי, בודדה מדי, קולנית מדי, ריקה,
חסרת תכלית מבולבלת. ביום שישי ניסיתי לברוח בחזרה לתל אביב.
הפעם זו לא הייתה זעקה לתשומת לב. באמת שרציתי ללכת בלי שאף
אחד ישים לב. קיוויתי שכולם ישכחו שבכלל הגעתי. אם הם ישכחו גם
אני אשכח. אבא שם לב כשיצאתי והחזיר אותי מהצומת באוטו שלו.
חשבתי שהוא לוקח אותי לתחנת הרכבת אבל הוא רק עשה סיבובים
במושב וניסה לדבר איתי. אני אף פעם לא הייתי מסוגלת לדבר אתו.
כשהייתי ילדה הייתי נורא צריכה, אבל לא היה לו זמן או סבלנות.
עכשיו כבר מאוחר מדי, והמאמצים שלו רק מביכים אותי וגורמים לי
לבכות. ואכן בכיתי. כמו מטורפת. איבדתי את הנשימה מרוב דמעות.
על מה שלא ניתן עוד לתקן. על כל מה שמאוחר מדי לשנות. ואבא שלי
החזיר אותי הביתה. ואמא הגיעה וניסתה גם היא לדבר. באופן מוזר,
אמא שלי שואבת כוחות על במצבים בהם כולם מתפרקים. החוזק שלה
הוא בבחינת נס בעיניי. והיא דברה ללא הפסקה וניסתה לגרום לי
לדבר, לומר מה מפריע לי, ואני רק בכיתי עוד ועוד ועוד. מה גם
שלא הייתה לי תשובה. הכתפייה של החולצה שלי נשמטה הצידה והיא
הרימה אותה, וזה רק הטריף את דעתי אפילו יותר. עכשיו כבר
התחלתי להשתולל ממש ולצעוק שתפסיק כבר לסדר לי את הבגדים. אני
לא רוצה יותר את כל ה"משחקי נדמה לי" האלו. החום הכבד ששרר
באותו יום וכמות הנוזלים שאיבדתי בגלל הדמעות ובגלל שלא יכולתי
להכניס כלום לפה גרמו לי לסחרחורת נוראית. התפללתי למות באותו
הרגע. לא רציתי יותר. אבל המוות לא בא. אפילו לא טילפן. אבא
שלי בכה לידי ללא הפסקה. כל כך שנאתי את עצמי שגרמתי לו לבכות
כך. כל כך שנאתי את עצמי בגלל כל הפעמים שגרמתי לו לבכות. חג
החירות שלי הפך להילולת גועל נפש עצמית. בליתי את שארית החג
מסוגרת בחדרים, קוראת כדי לשכוח, מביטה בשעון, סופרת כל שעה.
התיק  שלי נשאר ארוז במשך כל החג. לא אכלתי כלום כמעט כי לא
רציתי לרדת למטה. הייתי אומללה כל כך. וזהו זה נגמר. זאת הפעם
האחרונה שאני מתייחסת לפסח העלוב הזה. אני מתכוונת לשכוח שהוא
קרה. להשמיד את הקובץ. לחזור בזמן אל הנקודה ממנה נפלתי. לדלג
הלאה עד העונג הבא...