במקום שבו נטעתי עץ
ראיתי היום ציפור מתה
במקום בו היכיתי שורשים
הניחו היום פרחים בכל צבעי הקשת

היום, היה זה יום חורפי ואפור
האוויר התמלא שלג צחור
בשמיים היו רק ניצוצות
ועל האדמה פוזרו
אלפים של נוצות.

ביום הזה,
ראיתי את ילדת הזהב בוכה.

כמו עץ שכרתו ענפיו
כמו ציפור שנפלו גוזליה מהקן
כמו פרח שנקטף
כמו נמלה שנרמסה
כמו משפחה שעקרו את שורשיה.
כך ראיתי ילדת זהב שנותרה בלי אמא.

אבל אני יודעת
שכמו בכל יום,
הילדה הזאת - תמיד תזרח
הניצוץ בעיניים - תמיד יאיר
והחיוך על השפתיים הבוהקות האלה,
ישוב במהרה לפרוח ולעורר
את כולם.

כי את העץ שנטעו בשבילה, אי אפשר לעקור
הגוזלים שלה, יגדלו כנפיים ויעופו
המשפחה שלה, תישאר לעולם מאוחדת
והיא, לעד תמשיך לגדול
לפרוח, ללבלב.
גם אם מישהו, ולו אחד
רק ינסה
לשבור לה את הלב.

נכתב ביום בו השתתפתי בצערה של חברה שהספידה את אמה שחלתה
בסרטן.
מוקדש לנטע, ילדת האור זהובת השיער