במלון נשר, בחדר מספר 2, היא יושבת לבד. היא בחרה בחדר הזה כי
הוא בקומת הקרקע. דרך החלון היא רואה את העוברים ושבים. לכולם
חייהם להם לשלל ולה- תמונות בלבד. מעסיקה עצמה בניחושים על
חייהם האמיתיים לפי מראם. לפי דמיונה. כאשר היא קצה בחייהם
האמיתיים, היא מתחילה לנחש את חייהם הנסתרים. מי מסתיר ילד
מפגר בבית. מי ייצא מהארון רק בעוד שתים עשרה שנה ושני ילדים.
למי יש מאהב.

היא לא רוצה לחשוב על עצמה. אין לה כוח לקרוא. כל סיפור חיים
עדיף על שלה. היא יודעת שהיא מגזימה, אבל לכל אחד יש את הדרמה
שלו. כל אחד כוכב, על הבמה הנכונה.

כמה זמן תישאר שם? מי יודע. שבוע. אולי חודש. עד שתמצא עוז
ברוחה הקטנה והפתטית לספר להוריה. עד שתוכל להסתכל לחברים
בעיניים. עד שתוכל לבדוק מי מחפש אותה ולמי כלל לא אכפת שנעלמה
מעל פני האדמה. השיחות שלא נענו בטלפון הסלולרי שלה אינן
מצטברות מהר כפי שחשבה. בעצם, אף אחד לא מתקשר חוץ מהבנק. הם
רוצים לדעת מה לעשות עם החשבון. הדבר האחרון שהיא מסוגלת לתת
דעתה עליו כרגע. אבל היא עדיין מקווה שמישהו יתקשר. שמישהו
יראה שאכפת. שהיא בן אדם בזכות עצמה. שמישהו על פני כוכב הלכת
הזה יבדוק האם היא חיה.

העתיד מעורפל. אלף דרכים עומדות בפניה- אולי אפילו שלוש. על
כולן מודבקת תווית זהה-

אשה גרושה.