היא יצאה החוצה, התיישבה ליד השולחן הישן והדליקה
סיגריה-ווינסטון לייט, הסוג האהוב עליה.
היא פתחה את הספר שהיא קוראת כבר שלושה חודשים והתחילה לקרוא,
לפעמים נדמה לי שהיא לא באמת קוראת אלא רק מעמידה פנים כדי
שיהיה לה קצת זמן שקט, לבד בלי שאף אחד יפריע לה.
היום היא יפה במיוחד, יש לה מן צמה כזאת שהיא עשתה לעצמה (אחרי
שלושה חודשים של התבוננות בה אני כבר יכול להבחין בין הצמות
שהיא עושה לעצמה ולבין הצמות שאימא שלה עושה לה).
יש לה מן חוכמה שקטה כזאת ועיניים שמספיק שתביט בהן מבט אחד
עמוק ומיד תתאהב בה.
צלצול פלאפון קוטע את מחשבותיי ומהצד השני נשמע הקול המוכר לי
כל כך לאחר שיחות יומיות בחצי שנה האחרונה-"יאללה, ההורים שלה
יצאו, הזמן המושלם, תירה עכשיו" אמר הקול, אז יריתי.
התחננתי לאלוהים שאפספס, אבל הכדור פגע בה בדיוק בראש. איזה
מזל חרא יש לי, ירייה אחת מבניין ברוחק 20 מטר והיא מתה.
התחלתי לבכות, יצאתי מהבניין התחלתי לרוץ לכיוון המרפסת שלה,
בדרך עברה לי בראש כל החצי שנה האחרונה: ההצטרפות שלי
לחיזבאללה, הגישה החדשה של הארגון לעקוב מספר חושדים אחרי
היהוד הנבחר ואז ברגע בו הוא הכי לא מצפה לו להרוג אותו בביתו
שלו, והלקיחה של הפעולה הראשונה בשיטה זאת על עצמי... את כל
המחשבות האלה ליוו העיניים שלה העמוקות העצובות החמות, העיניים
שלה שעכשיו כבר כבה בהן האור.
הגעתי אליה הביתה, הפכתי את הגופה והבטתי לתוך פניה, סגרתי את
עיניה ונישקתי אותה על המצח.
כך הבטתי בה, ילד מאוהב בן 16, מרחוק שמעתי את הצופרים של
המשטרה שהשכנים המודאגים הזעיקו לאחר ששמעו את הירייה.
נישקתי אותה קלות על השפתיים ויצאתי החוצה, התחלתי ללכת. הלכתי
לאט, רציתי שיתפסו אותי, שיענישו אותי, שיהרגו אותי, אבל
המשטרה הייתה יותר מדי עסוקה בלחקור את השכנים בשביל לשים לב
אליי, אז המשכתי ללכת, הלכתי את כל הדרך עד יפו.
כמה מטרים ליד הבית שלי קפצו עליי כמה יהודים, הם קשרו סרט
סביב הפה שלי והחזיקו אותי כך שלא אוכל לזוז.
אחד מהם, בלונדיני חובש כיפה, לחש לי: "ערבי מסריח, מגיע
לכולכם למות, רוצחים".
"תביא את האקדח" היא אמר ליהוד משמאלו , היהוד העביר ליהוד
הבלונדיני את האקדח והבלונדיני כיוון לי אותו לראש.
"בקשות אחרונות?" הוא שאל בזלזול, ואני לחשתי "סליחה..." |