אז מה אני עושה?
איך אני ממשיכה. זהו היא כבר לא כאן... סבתא יקרה שהיא לא ממש
שלי אבל אני קשורה אליה כ-אל שלי.
מול העיניים מתה. הלכה למקום טוב יותר נכון? כך אומרים...

כל דבר קטן מדליק את זה... את המראות שלא יכולה להפסיק לראות,
אותה בעבר... אותה ברגע האחרון... כן ראיתי אותה ברגע האחרון
וברגע אחרי האחרון. עם עיניים פקוחות ופה פעור. חסרת נשימה.
מתחילה להכחיל ולהיות קרה.

הקטן, בן ה-6 וחצי בא לאימו ואומר לה: "אפשר לישון עם סבתא?
אההה נכון היא מתה..." איך צריך להגיב?
הוא לוקח את התמונה שלה ואוחז בה, יושב על כסא ומתחיל לבכות.
הגדול יותר, בן ה-8 רק התחיל להבין ימים ספורים לאחר המקרה.
יושב על הספה ובוכה. הוא לא הפסיק לבכות עד אשר נרדם...
מה להגיד?
אני, בת 16 וחצי כבר... עברתי מספר מיתות במשפחה. ביום המקרה
הלכתי לשטוף פנים ובמקום להירגע רק בכיתי יותר... מה אני
עושה?
הם לא אחים שלי והיא לא סבתא שלי. היא סבתא שלהם, והם בני
הדודה שלי.

מילה קטנה שלא הייתה במקום בגלל שבטעות עיצבנתי את הקטן ובן
הדוד שלהם שהוא בן 17 נזף בי... הרגשתי שאני עומדת לבכות,
ניסיתי לעצור זאת... לא הצלחתי. בכיתי כ-10 דקות בשירותים, ואז
הלכתי לאמבטיה לשטוף פנים, ושוב התחלתי לבכות. מישהו היה צריך
להכנס אז יצאתי והלכתי למטבח שם בכיתי בשקט בלי שאיש יראה...
פינה קטנה במרפסת המטבח.

כל דבר קטן מדליק את זה...

סיפור אמיתי. סבתא כבר לא תחזור.