נכנסתי עם דניאל למרכול, העמסתי בסלסלה בקבוק ליטר וחצי של
דיאט פנטה, ושאלתי אותו אם הוא רוצה משהו.
- כוס פלסטיק.
- בוא נעמוד בקופה.
יצאנו מהמרכול, דניאל אחז בכל יד כוס פלסטיק, אחת בשבילו ואחת
בשבילי.
אני החזקתי את בקבוק המשקה.
הנה, כאן יש ספסל, הצבעתי בידי, בוא נתיישב.
- דניאל, למה קרעת את הכוסות, במה נשתה עכשיו את הפנטה?
- אני לא צמא.
שתיתי את המשקה הישר מהבקבוק.
- דניאל, מה אתה עושה? למה אתה חותך לעצמך את הפרקים?
- נמאס לי.
- אבל דניאל, מצחיקול, ככה מקסימום תעשה לעצמך שריטות.
- נמאס לי.
- דניאל, בוא ניסע לבית חולים.
- איך ניסע?
- לא נשאר לך כסף?
- אני צריך בשביל ההופעה היום בערב של "כנסיית השכל".
- אתה שומע את הדיסק שלהם עכשיו באוזניות? ווליום!
"איך זה מרגיש להיות תמיד בצד
אף פעם לא באמצע"
הושטתי לדניאל את הבקבוק, הוא ניגב את הפיה בשקע שבין עצם
האגודל לבסיסי הפרקים, ושתה.
"...אף פעם לא קרוב
קרוב מספיק
לא לקחת חלק"
- דניאל, כפרה, עדיין שומר לא להעביר מפה לפה.
- עכשיו זה הקטע הכי יפה.
הוא התחיל לשיר בקול:
"איך זה מרגיש
...ואין לי חלום"
בפזמון נגע בי ביד.
הצטרפתי:
"אין לי געגוע
שט לי בזמן"
שמש הופיעה.
מילות השיר "איך זה מרגיש"- יונתן חזן ורן אלמליח |