הגבר שלי אינו מוכן לוותר. כל בוקר בסביבות חמש לפנות בוקר הוא
נושף לי באוזן. ואני, אני מזנקת מהמיטה, לובשת בגדי ספורט,
שותה חצי כוס מים, הגבר שלי שום דבר, עוד שנייה ואנו בחוץ. לקח
לי כחצי שנה עד שהתמכרתי והיום כבר קשה לוותר. האמת, זו השעה
הכי יפה של היום, עדיין לא חם, אפילו הציפורים טרם החלו את
המאבק היומי שלהן לשרידה ורק פה ושם מתרחשת תחרות קלה עם מחלקי
העיתונים, מי ידלג יותר מהר מעל המדרגות ויגיע לפסגה ללא קוצר
נשימה. בדרך כלל אנחנו מפסידים  ואז אני והגבר שלי מתפקעים
מצחוק וממשיכים הלאה.

בדרך יש לנו כמה תחנות קבועות. הגבעה ממנה ניתן להשקיף בלילה
בהיר כמעט עד לים, הפארק שבו הנדנדות חורקות למגע הרוח הקרירה
וכמובן הרמזור המקולקל. בשבוע האחרון ממהר הגבר שלי דווקא
לפארק, רץ בזריזות, מדלג על הדשא הלח ומשם אל עבר ארגז החול
המיותם. תשאלו למה דווקא לשם? כי לפני שבוע בדיוק פגש על שפת
הארגז את מיס פיגי. טוב אין זה השם האמיתי שלה. בעצם קוראים לה
סנדרה אבל ביני לבין עצמי אני קוראת לה מיס פיגי כי היא זנזונת
אחת, עם עגבות עגלגלות המאנפפת ומעפעפת בריסיה הארוכים המעטרים
זוג עיניים בצבע כחול.

מה עושה מיס פיגי בשעת בוקר כל כך מוקדמת ליד ארגז החול? אין
לי ספק שהיא רק מעמידה פנים שהיא עושה התעמלות בוקר. מרימה רגל
אחת, מרימה רגל שנייה ומתמתחת תוך כדי אנחה עמוקה. והגבר שלי
נמס. אחרי הבוקר ההוא חיי אינם חיים. איך שיוצאים החוצה ממהר
הגבר שלי לגינה ואני מדדה אחרי מנסה להדביקו. לא בכל בוקר
נמצאת מיס פיגי בפארק. לפעמים היא ממתינה לו בסבלנות ליד הספסל
בקצה השכונה, או ליד ברזיית המים או סתם מתחבאת מאחורי הגדר
ואז מפתיעה אותו בצהלות שמחה מתנשפות, ואני רואה ועיניי כלות.
כל ההנאה מטיולי הבוקר התמוססה זה מכבר, אבל אני כבר מכורה
וחוץ מזה איני רוצה לעשות שום סצנות של קנאה, אז להפך, אני עוד
מציעה לפיגי, "בואי תצטרפי אלינו לסיבוב קצר."

בתחילה הייתה הסתייגות, בישנות מעושה ואולי חשש אמיתי, אבל עד
מהרה הפכה להיות בת לוויה לסיורים שלנו, מדכאת חשק ומקלקלת מצב
רוח. אבל מה אני יכולה לעשות? שום כלום. רק להמתין בסבלנות.

ערב אחד אני חוזרת הביתה מהעבודה ואת מי אני מוצאת על השביל?
כן, כמובן את סנדרה, נקייה ומצוחצחת כולה מבריקה מכף רגל עד
אוזן, כולנה עדנים, חיוכים בפה מעוטר בשיניים צחורות.

הייתה לי ברירה? הזמנתי אותה פנימה והגבר שלי מתנפל עליה כאילו
פגש לראשונה את הבת דודה האבודה שלו. נשמתי עמוק והשתדלתי
להישאר רגועה. הופתעתי כשהגבר שלי נבח לעברי. "אינך מציעה
לאורחת משהו לאכול? הבי משהו, גם אני רעב."

בדקתי את המזווה והמקרר. לדאבוני אין לי הרבה מה להציע. את מרק
העוף חיסלנו אתמול כמו גם את הכנפיים המתובלות ברוטב בר-בקיו,
ששהו בתנור כשעה ומחצה. בסוף החלטתי להציע  לזוג הרעב נתחי בשר
ארנבת ברוטב קר עליו אני יצקתי שמנת חמוצה וקישטתי בכמה ענבים.
אני משערת שבכל מסעדה צרפתית בה היו מגישים  Royal
lièvre  avec la Crème היו גובים עבורה מחיר
מופקע. אבל אני מעניקה לאורחת הבלונדינית מכל הלב, בליווי
חיוך. הגבר שלי ומיס פיגי מתנפלים על האוכל כאילו הוא עומד
לצאת מהאופנה. טורפים, מלקקים את הצלחת בלשון ורדרדה ומבקשים
עוד. מזל שיש לי בבית גביע שמנת נוסף.

עוד אני שוטפת את הכלים מארוחת הבוקר ומארוחת הצהריים ומארוחת
הערב והזוג מתחמק לו לגינה ומתפרקד לו על הדשא. אני מציצה בהם
מזווית עין ונרגעת. אבל איך שאני מכינה לעצמי כוס קפה אני
שומעת רחש לחש מכיוון הגינה. אני ניגשת מאחורי הוילון הגדול
ומציצה החוצה ומה לדעתכם אני רואה?

כפי ששיערתם. תנועות אגן מהירות של הגבר הכנעני שלי. קצר,
אין-אנד-אאוט כמו שנאמר תחת כל עץ רענן ובגינה שלי יש בקושי
שיח, ומיס פיגי אפילו לא מזיזה גו. לא גונחת, לא בורחת, מה
שנקרא נותנת לו. ועוד פעם אין-אנד אאוט וזהו...

"איזה כלב," סיננתי בחיוך מריר וחזרתי אל הקפה שלי. אחרי הכל,
מה עוד אפשר להגיד בנושא?



ותודה לאיל  רוטשילד על הסיומת