אם אני אמות מה יהיה פה? איך העולם שלי, שנוצר לי ככה במשך 16
שנה יראה, תנסי לדמיין רגע, תחשבי, עלייך הולכת באיזה כביש
גשום בשעות המאוחרות משהו כמו 12 בלילה, מנסה להספיק להגיע
לאוטבוס האחרון, כשחשוך, מביטה ימינה שמאלה, המונית רחוקה ממך
את תספיקי לרוץ... את הולכת, נתקעת קצת איכשהו, המונית, האורות
שלה לא ראו אותך, את עפה למרחק של 10 מטר קדימה, בגשם, אירוע
מוחי, הדם זורם בכמויות אדירות על האספלט השחור, מד"א מגיעים,
את מאבדת את הדם, החושך של הלילה שם ממש ביציאה מהמושבה
הגרמנית, החושך הופך לאור לבן, כבר לא רטוב לך וקר וכואב הכאב
חולף, הלבן הזה  הופך לערפל, את חוזרת לראות את התמונה הקודמת
רק בלי הכאב, את קולטת שהתמונה שאת רואה עכשיו של הכאב הדם
והגשם כבר לא אותה תמונה קודמת שלי על הכביש של היציאה
מהמושבה, עכשיו את רואה את הכל מלמעלה.
הפרמדיקים אוספים את הגופה שלך על אלונקה ושמים לך סדין על
הראש הוא מתמלא דם וגשם כאחד, ההוא עם הכיפה, הפרמדיק המנוסה,
לוקח לך את תעודת הזהות מהכיס של המעיל, כותב את שמך על הדף
ומדווח.

טלפון לאבא, הוא יושב בסלון עם בוקסר, רגל על רגל מונחת על
השולחן השחור הקטן, מניח את כפית היופלה דיאט שלו בתוף הפה
וצופה בחדשות של 12, מחכה לך שתחזרי, הטלפון מצלצל בבית, הוא
עונה בחיקוי הרומני שלו בצורה הלבבית הזו, מתקשרים מבית
החולים, הנשימה שלו נעצרת, העיינים נפקחות בתדהמה, יש חשש בלב,
המחשבה עוברת, המתח גובר, תוך מאיות השניה, ומצפה לשמוע את הרע
מכל, הטלפון נופל על הרצפה, הדבר לא נקלט, אין לו מושג מה
לעשות קודם, לצלצל לאמא, לחגית, לסבתא, אולי להתעלף אבל אסור,
הידיים רועדות, הוא מתחיל לבכות, יורד למטה לחגית, היא באמצע
לקפל כביסה רואה תוכנית בערוץ שמונה, נועה בחדר לומדת לעוד
מבחן ויונתן קורא בדיחות גזעניות באינטרנט, היא רואה את
החיוורן והבכי, מבינה שמשהו נורא קרה, היא נדהמת, רצים לבית
החולים, נוסעים, פעם ראשונה שהיא מסיעה אותו, אבא לא יודע אם
להרים טלפון לאמא להדאיג או לא, אולי יש סיכוי קטן לטוב, למרות
שזה ברור, ביקשו ממנו להגיע, זהו, הוא בוכה הרבה יותר מכשהוא
בכה בהספד של הנכדה של רבין, הם נוסעים, כבר נהיה מאוחר ממש
הזמן עבר מהר כמו שבחיים לא עבר, כבר 2 בבוקר, המגבים של
האוטו נעים במהירות, אפחד לא יודע להגיב, חגית מנסה להרגיע
ואבא בוכה, והתמונה חוזרת על עצמה, הבכי המר, מחכים לאחרים,
אמא סבתא אחות. והזמן עובר מהר בבכי.

בבוקר - מודעות אבל, השמועה בבצ'פר עוברת מהר, אפילו בכניסה
לבית הספר תלו מודעת אבל עליי, גלעד אמיר מנסה לברר מ זו הילדה
הזו בכלל ואיך לעזזל עכשיו יכתוב כמה מילים בשביל לתאר אותי,
איך הייתי.  

אבל זה מתחלק, מתחלק לאלו שלא הכירו ונראים מופתעים, מתחלק
לאלו שהכירו אותי למחצה, גם המומים אבל לא מרגישים משהו מיוחד
ואפילו חלק מהחברות הטובות שכן יזילו דמעה אני לא באמת אחסר
להם ממש אולי בכמה סיפורים בעתיד יוזכר שמי וישמע איזה קול של:
אי אי אי...

אבל אחרי הלוויה שיבאו כולם, יזילו כמה דמעות יגידו כמה הם
המומים וכל  זה כשזה יעבור, למי אני באמת אחסר? אבא? יעל? יהב
קצת? ולאמא? אני לא חושבת לא כל כך, זה לא מחוסר האהבה זה
מחוסר הכרה של עדן האמיתית, כי הראש שלה לא מספיק  מפותח להכיר
אותי... וסבתא הטובה תבכה המון תרגיש את תחושת החוסר אונים,
היא כמו החסיד, תמיד אומרת חארם על כולם, על החיילים במחסומים,
על אמא, עלי, על כולם היא אומרת חבל, כאלו כל דבר אצלה נלקח
בצורה אישית מידי, היא יכולה ממש להזיל דמעה על חיילים
במחסומים, על אנשים שקופאים בחוץ מקור, על כל דבר, כל דבר
מכאיב לאישה הזו ואז היא תרגיש שהכל נהרס נחרב במשפחה אבל לא
עליי ספציפית על מוות במשפחה בכלל, והסבתא השניה. אני אחסר לה?
מעניין, אני לא בטוחה. יעבור חודש תעבור חצי שנה, הכל ישוב
לקודמו אולי לא לאבא, אבל לשאר כן, וזה לא שאני חושבת שהעולם
צריך להעצר בשבילי או בשביל אפאחד אחר אבל אני כן רוצה להיות
חסרה למישהו הרבה. פעם הרגשתי ככה כלפי אבא שלי והינה, עכשיו
אני לא יודעת כלפי מי אני ארגיש ככה כשהוא יחסר -