עקוב מדם , ושוב בצורה בלתי נשלט
אל תוך הלועה האגרסיבית של גברת אומנות
אישה כה יפה ועם זאת...
מסתכלת אלי, אלינו,
ובולעת,
ויורקת,
לעיסה פה, לעיסה שם
שיכאב באמת,
שנדמם קצת, אבל לא עד מוות
בגדר מתנה,
מדבקת,
מתפשטת,
בתוך גופי,
בתוך גופינו,
וזה כואב אבל רק קצת,
איפה שנעים,
כמו לפוצץ בלון,
נפוח,
וסיכה קטנה , שתעשה חור קטן,
ושכל האוויר ייצא.
וזה כואב, אבל זה נעים.
בגדר סוג של מזוכיזם.
או לחילופין, סדיזם כלפי העצמי.
האנחנו.